מצעד הגאווה: היה בעיקר חם

על-מנת שלא יאמרו חלילה שאני רק מדבר ולא עושה, החלטתי להקריב בוקר יום שישי נעים ושימשי בתל-אביב ולעלות לירושלים היוקדת לקחת חלק במצעד הגאווה. לאחר שנקבע ובוטל ושוב נקבע והחליף תוואי ולבסוף בגלגולו השישי או השביעי בלחץ המשטרה וזוועות בית-חנון התקפל לכדי עצרת סגורה, לא נותר עוד ראוי לשמו. שיאו של ה"מצעד "היה הליכה של כחמישים מטרים לאורך מגרשי הטניס של קמפוס גבעת-רם בואכה יציעי האיצטדיון. שם, סגורים בגדרות מרושתות, התקבץ לו בכבשן ירושלמי המון מיוזע, מגומגם בצבעוניותו, מעט מתנצל על ההטרדה.

היה מן האירוניה בסיסמאות החופש, הבית הפתוח וה"אין גבולות" שהתנוססו על שלטי המשתתפים על רקע המתחם הסגור שבגבולותיו התקיים האירוע. כאילו, הסכימו החרדים והמשטרה להקצות חצר אחורית עבור ההומואים שיוכלו שם לעסוק בעניניהם המוזרים, "אבל בבקשה לא לצאת מהחצר, ולא לצעוק בין 2-4 כדי שלא להפריע את מנוחת השכנים".

אחרי כל האיומים, ההפחדות, השריפות והקללות מן הנמנע היה לא לחוש תחושה חזקה של אנטי-קליימקס. אם ברוח האירוע נשאר לרגע בעולם הדימויים המיני, הרי שמרוב foreplay מוגזם, האירוע עצמו נראה כאקט של שפיכה מוקדמת. אין לי מושג היכן בחרו החרדים להביע את מחאתם היום, אני יכול לספר לכם שהחרדים היחידים שאני פגשתי היו אלו שמכרו לי את הקראוסון גבינה במאפיית אנג'ל בה עצרנו בדרך להפנינג (מומלץ מאוד, דרך אגב).

אחרי מעבר של כשבעה מחסומים רצופים, בהם שוטרים אדיבים שאלו אותנו שוב ושוב לסיבת בואנו והאם אנחנו עיתונאים, הגענו (עבדכם הנאמן, גיסו וחבר של הגיס) אל האיצטדיון עצמו מעט אחרי השעה אחת-עשרה. כבר בכניסה קיבל את פנינו משתתף פעיל שחילק לנו פלייר אשר בצידו האחד נכתב באותיות צפופות מניפסט גאה בזכות ההומו-לסביות. הוא הסתיים בקריאת "חזק חזק ונתחזק" אשר הוקדש לכל משלחות המצעד הכוללות (על-פי הכרוז) את כל תתי הקבוצות הבאות (מצוטט במקור):

"...לצועדים, לקהילה הירושלמית הגאה ולידידיה, להומואים וללסביות, לגברים הטרנסקסואלים ולנשים הטרנסקסואליות, לביסקסואלים ולפאנסקסואליות, לפוליאמורים ולא-מיניות, להטרוסקסואלים ולטרנסג'נדרים, לפמיניסטיות ולאנשי הסאדו-מאזו, לקרוסדרסרס ולסטון בוצ', לבי-ג'נדר ולתוהות, לאנשים אינטרסקס ולג'נדרקוויר, לפאמיות ולדובים, לאוחצ'ות ולויאז'ות למלכי הדראג ולמלכות הדראג ..."

אני וגיסי עמדנו נבוכים, מודים בבורותינו מול לקסיקון רחב כל-כך של מילים זרות. חברו של גיסי, הומו מוצהר, נחל הצלחה גדולה יותר בביאור רוב המושגים אם כי גם הוא כשל לפצח את הקוד עד סופו (הפירושים המלאים שמורים במערכת). אגב, בצידו השני של המנשר התנוססו בגאון מילות "שיר הפרטיזנים".

האירוע עצמו עבר על-פי פורמט קבוע של עצרת – בתפקיד איש הרוח המיוסר – סמי מיכאל; זהבה גלאון ודב חנין בתפקיד נציגי השלטון והדג נחש בתור להקת הבית (עכשיו אתם מעריכים את גודל ההקרבה שלי?); את קטעי הקישור נשאו שני/שתי טרנסוויסטים שאת שמם שכחתי (או שאולי היו אלו אוחצ'ות – אני לא בטוח).

האם אני שמח שעשיתי את כל הדרך למען המפגן העייף הזה? האמת היא שכן, כי אחרי כל הפאשיזם והטרור החרדי, הבוז לדמוקרטיה מצד המשטרה ומוסדות השלטון וההומופוביה החילונית, בשורה התחתונה – מצעד הגאווה התקיים, עייף וחייור ככל שיהיה. ואולי, במובן מסויים, טוב שהסתיים באקורד מינורי, כי אחרי כל-כך הרבה גופים שאיימו להפקיע אותו מהקונטקס המקורי שלו – החרדים והנוצרים והשוטרים ושרים והיועצים והח"כים ומגיני-ירושלים ולוחמי הדמוקרטיה ואפילו הראלים – בסוף התקפלו כולם, ומה שנשאר זה קהילה אחת שכל מה שרצתה זה לצעוק את צעקתה באופן תרבותי ודמוקרטי.

אחרי ששרדנו את כל שירי הדג נחש ועוד שני נאומים טרחניים הרגשתי ששילמתי את חובתי האזרחית ליום אחד. הסתכלנו שלושתנו זה על זה והנהנו זה לזה בהבנה – "קדימה, חומוס באבו-גוש".

בראד

והרס שזרע צה"ל מעט יותר צפונה; עכשיו הוא מגלה פתאום הבנה למצוקת החרדים. האין אלה אותם דתיים שאהבתם לשנוא רק לפני שנים מספר, כשהכתרתם עליכם למלך את טומי לפיד. אותו שוביניסט וגזען שהעניק לכם, ולו רק להרף עין, את מה שייחלתם לו כל השנים – להיות מגזר

יש לומר את האמת – אנחנו עם הסובל מהומופוביה לאומית. קל יותר להזדהות עם הציבור החרדי, הרי הוא מזכיר לנו את סבי סבינו; קל יותר מאשר להתמודד עם הרמת הראש המתריסה של אלו שעדיין מוקצים מחמת מיאוס גם בקרב הליברלים שבקרבנו; עם צורת הלבוש שלהם, עם צורת הדיבור שלהם, עם שאט הנפש בלחשוב על מה שהם עושים בחדרי-חדרים; קל יותר להניח לפחדים הקמאים שלנו לישון.

כל אותם המבקשים לבטל את המצעד – אתם אולי לא תודו בזה, אבל ייתכן שהחרדים אומרים את מה שאתם בעצם מרגישים עמוק בפנים.

חבל שההומופוביה שלכם הורגת לנו את הדמוקרטיה.

ביום שישי 9.11.06 יתקיים, בעזרת השם, מצעד הגאווה בירושלים – תהיה שם מעט גאווה והרבה מאוד בושה.

בראד

מצעד הבושה

התביישו לכם – החרדים. הגרעין המסית וההמון המוסת. אתם ההוכחה החיה לכך שפונדמנטליזם דתי-קיצוני אינו מנת חלקתם הבלעדית של משטרים שיעים-מוסלמים ושטרור פנאטי קיים גם-קיים במחוזותינו.

התביישו לך שם במשטרה. אני מסרב להאמין ששלום הציבור עומד בראש מעיניכם. לו רציתם, יכולתם כבר עכשיו לרסן את גרעין האלימות ולהחזיר את הסדר על כנו. הרי זהו תפקידכם, לא?! האמת היא שאינכם ששים לסיבוב נוסף של מלחמת יהודים ביהודים ועוד למען חבורה של מתרוממים. אני לא זוכר אתכם חרדים כל-כך לשלומם של 13 אזרחי ישראל בהם יריתם באוקטובר אחד לפני שש שנים. אבל יש אזרחים, ויש אזרחים ....

מר אולמרט – גם אתה צריך להתבייש. ברצוני לדעת איזו זכות אתה זוקף בדיוק לזכות החרדים, האם זו הזכות להצית צמיגים? הזכות לפזר נינג'ות ולהפר את הסדר הציבורי? הזכות לדרדר עגלת אשפה על פגוש מכונית של עובר אורח? או אולי הזכות של קומץ מנהיגים להסית ציבור שלם, וכבר פולסא דנורא נשמע באוויר. כבר שכחת מי נרצח פעם אחרונה שהסתה כזו קרתה?

גם הציבור החילוני אינו חף מבושה. כל מי שעומד אדיש ושותק בזמן שמאיימים לגזול ממנו עוד פיסה מהדמוקרטיה. כל מי שמתנגד או לא מבין מה צורך בכל הפרובוקציה הזו, במומו פוסל. שכן עצם קיומנו הדמוקרטי הוא פרובקטיבי. הרי להקים מדינה דמוקרטית במתחם טוטאליטרי גם זו פרובוקציה, ולנסות להשתית אורח חיים נורמאלי לעם שהעקרון המגדיר ההיסטורי שלו הוא הא-נורמאליות זו פרובקציה. כן, גם הזכות להתארגן כקבוצה, ולהביע דעה או אמירה לא-פופולארית ככל שתהא היא פרובוקציה; הפרובוקציה הזו היא אולי ה- raison d’etre היחיד שנשאר לנו על חלקת אדמה זו.

משקר לעצמו מי שחושב שנסערה נפש הדתיים מהמתירנות והאקסטרוורטיות של הצועדים (שחוזרים ומבטיחים לשמור על מצעד צנוע); לפחות אלו נאמנים לעצמם ולא מסתירים את העובדה שהתנגדותם האמיתית היא לעצם התועבה והשיקוץ שבמשכב-זכר. מי שחושב שדעות חשוכות אלו הן מנת חלקם הבלעדית של קיצונים דוגמת יהודה משי-זהב מוזמן לסור ולקרוא את דברי סגן ראש הממשלה אלי ישי, שהצהיר בעתירה לבג"ץ על התנגדותו הנחרצת גם למצעדי גאווה בתל-אביב.

יותר מכל מבישה דממת האלחוט של אותו חלק בעם המחשיב עצמו כמלח הארץ – האליטה ומעמד הביניים המייצגים בעיני עצמם את השכבה הליברלית-נאורה בעם. תרשו לי לשאול אתכם – אתם שכל-כך נחרדים מחלוקת ירושלים, מתי בדיוק החלטתם להעניק אותה חינם לרשותם הבלעדית של החרדים? תאמינו לי שאיני סובל מעודף סנטימנטים לעיר הזו, אבל אפילו אני לא מוכן להכתיר אותה למכה או לוותיקן. מי שנפגע מביטוי דמוקרטי לגיטימי ולא אלים של ציבור חילוני בליבה של בירת המדינה, מוזמן להסתגר במרפסתו או לסור למאה-שערים, שם מובטח לו שנכסי צאן הברזל של דתו ישארו מוגנים. לא כל ציווי דתי ראוי לכבדו – שהרי אם כך הדבר, אני מציע לבטל לאלתר את חגיגות יום העצמאות בירושלים וכן את טקסי יום-הזיכרון – גם אלו נוגדים את הקו האידאולוגי של היהדות האורתודוכסית.

האמת היא שמעמד הביניים "המשכיל" אינו נאור או מוכוון אידיאולוגיה כפי שהיה רוצה להאמין, אלא מגיב באופן פרובנציאלי ופרימיטיבי על הקורה סביבו; מרים צעקה גדולה על עוולות הנעשות בביצת הזעיר-בורגנות שלו אך מפגין אטימות הגובלת ברשע סביב הזר, הקסנופובי. הוא יפגין זעזוע על כך שהעלו את המס על רכבי הליסינג, אבל יצביע בעד רפורמות שנועדו לרושש את מיעוטי האמצעים; יפתח את דלתו אל פליטי הצפון (רק בשעת מלחמה כמובן) אבל יעמוד אדיש אל מול חורבן והרס שזרע צה"ל מעט יותר צפונה; עכשיו הוא מגלה פתאום הבנה למצוקת החרדים. האין אלה אותם דתיים שאהבתם לשנוא רק לפני שנים מספר, כשהכתרתם עליכם למלך את טומי לפיד. אותו שוביניסט וגזען שהעניק לכם, ולו רק להרף עין, את מה שייחלתם לו כל השנים – להיות מגזר

יש לומר את האמת – אנחנו עם הסובל מהומופוביה לאומית. קל יותר להזדהות עם הציבור החרדי, הרי הוא מזכיר לנו את סבי סבינו; קל יותר מאשר להתמודד עם הרמת הראש המתריסה של אלו שעדיין מוקצים מחמת מיאוס גם בקרב הליברלים שבקרבנו; עם צורת הלבוש שלהם, עם צורת הדיבור שלהם, עם שאט הנפש בלחשוב על מה שהם עושים בחדרי-חדרים; קל יותר להניח לפחדים הקמאים שלנו לישון.

כל אותם המבקשים לבטל את המצעד – אתם אולי לא תודו בזה, אבל ייתכן שהחרדים אומרים את מה שאתם בעצם מרגישים עמוק בפנים.

חבל שההומופוביה שלכם הורגת לנו את הדמוקרטיה.

ביום שישי 9.11.06 יתקיים, בעזרת השם, מצעד הגאווה בירושלים – תהיה שם מעט גאווה והרבה מאוד בושה.

בראד

מסע הקסם המיסתורי

ה- iPod Nano פשוט לא עושה לי את זה. אני יודע, אני יודע – הוא cool והוא דק ומגיע ב- 5 צבעים עם או בלי חתימה של בונו, אבל מה לעשות – הוא פשוט צר מלהכיל. עם 4GB נפח איחסון, הנאנו יכול לשאת כ-2900 דקות של מוסיקה (אני מניח איכות סבירה של 192kbps mp3). זה נשמע לא רע, אבל אם מחלקים את זה ל 70 דקות, אורך ממוצע של CD, מקבלים קצת יותר - 40 דיסקים. זה לא הרבה בכלל. מבין החברים שלי, אפילו לאלו בעלי עניין מינימלי במוסיקה יש יותר מ- 40 דיסקים בבית. לי אישית, יש כ- 150 דיסקים ועוד כמות כזו של מוסיקה דיגיטלית על המחשב. לכן קניתי את ה- iPod 30GB בו מאוחסנת באופן קבוע כל המוסיקה שלי.

ולמה חשוב לי כל-כך לשאת איתי את כל המוסיקה באשר אני הולך? – טוב, בשביל להסביר את זה נצטרך לחזור קצת אחורה בזמן ....

לצד מחשבים וכדורגל, מוזיקה תפסה בילדותי את החלק המשמעותי ביותר. אני זוכר את עצמי קם עם מוזיקה, הולך לישון עם מוזיקה, לומד לבחינות ... יש לי זיכרון עמום מגיל 15 – אני חוזר מבית-ספר בצהריים, נשכב על המיטה, הראש בין שני רמקולים של רדיו-טייפ, שם את זיגי סטארדסט בפול ווליום והולך לישון שנת צהריים. בשורת ה- CD עוד לא הגיעה אז לעולם, ובטח שלא האינטרנט - וכך אני זוכר את עצמי עסוק מן הבוקר עד הערב בלהקליט לקלטות מוזיקה חדשה שגיליתי, ולצרף אותן לאוסף האישי שהלך ותפח. אני חושב שבשיאו הגיעה האוסף ל- 350 קלטות. הן היו מסודרת על 3 מדפים רחבים, מונחות על המימד הצר שלהן כדי לחסוך מקום. כיוון שבסידור כזה לא היה ניתן לראות את העטיפה, היה צורך בשיטת תיוג ואינדקס בכדי למצוא משהו בערמת השחת. על כן הייתי יושב ומדביק מדבקות צרות על החלק החשוף של הקלטת. על כל מדבקה נרשם המספר הסידורי של הקלטת, ובדר"כ קו אופקי חצה את המדבקה ובכל צד שלו נרשם באותיות קטנות שם האלבום והאמן. (בדר"כ נכנסו שני תקליטים לקלטת אחת) בנוסף היו גם סימנים מוסכמים כמו D(ouble) לאלבום כפול L(ive) להופעה חיה וכו'. חוברת שתיחזקתי באופן קבוע הכילה רשימה סדורה של כל הקלטות וכן אינדקס עפ"י שם האמן לאיחזור מהיר. (כמובן שעל כל קלטת, הייתי רושם באופן מסודר את רשימת כל השירים)

עכשיו כשאני משחזר אחורה קשה לי להבין את זה ... אני לא בן-אדם חרוץ או טרחן ביסודי, אני לא זוכר את עצמי מריץ "פרוייקטים" דומים בתחומים אחרים בילדותי, וודאי שאני לא מתנהג ככה היום. ההסבר היחיד שלי לאובססיה הזו היא במשמעות שנשאה אסופת הקלטות הזו לגבי חיי הפרטיים. בהרבה מובנים היווה האוסף הזו (וחשוב מכך, ההיסטוריה של התהוותו) מעין ביוגרפיה של חיי. החברים שלי, הלימודים, המשפחה וכל ההתרחשויות בילדותי שנעו במישורים אלו היו משניים וארעיים מול "מסע הקסם המסתורי" שפתחה לי המוסיקה. כל אמן חדש, כל גילוי של אלבום והקשרים שהוא מושך לאמנים ואלבומים אחרים, רשמו פרקים נוספים בגרעין המרכזי שסבבתי סביבו, והוסיפו גיבורים חדשים לפנתיאון האישי שלי. באופן מעניין, כמעט אף-פעם לא נמשכתי אל ההתרחשות העכשווית במוסיקה (למרות שהכרתי אותה טוב) אלא גיליתי להקות, שנים אחרי שהן התפרקו (הסמיתס', הביטלס) או אמנים אחרי שהם מתו (ג'ים מוריסון, ניק דרייק) וכך ניהלתי לי צירים מקבילים של זמן שנעו בחופשיות בשלושת העשורים 80-60 דרך הנקודות שהתוו שנות היציאה של האלבומים.

אחר-כך הגיע ה- CD והרג לו באיטיות את הקלטות והתקליטים (או כדברי קוטנר: "התקליט מת, ויש לי 15,000 גוויות בבית"). אוסף חדש של מוסיקה נבנה אצלי בבית, אבל זה היה כבר אוסף אחר – איטי, זקן, ללא השקעה וללא תיוג .. וכן, ללא רגש. ה- CD בטבעו הוא פורמט לקנייה ולא להקלטה (תמיד שנאתי לצרוב (CDs. 300+ הקלטות נדחפו לתוך ארגזים ובאחד ממעברי הדירה נזרקו לפח (למעט 10-20 הקלטות נדירות שעוד שמורות אצלי איפשהו).

והנה, מגיעים לו ה- iPod וה- mp3 ומחזירים עטרה ליושנה. אני קורא בעיתון או באינטרנט על דיסק חדש. שעתיים אחרי, הדיסק מונח בשלמותו בפורמט mp3 אצלי ב- iPod. iTunes גם דואג להוריד את שמות השירים ואפילו תמונה של עטיפת האלבום (מה עם מילות השירים?). וכך, אני יכול שוב לבנות לי אוסף חדש – מורשת חדשה. אלא שעכשיו אני גם יכול לקחת אותו איתי לכל מקום. ממש כאילו העמסתי את כל אוסף הקלטות שלי יחד עם רדיו-טייפ על הגב, אבל עם הרבה פחות כאבי-גב.

יש עוצמה מסוימת בלקחת בכיס של המכנסיים את כל המוסיקה האהובה עלייך. מבחינתי, זה כמו לנשוא על עצמי חלק מרכזי באישיות שלי; בסרט (האהוב) High Fidelity יש משפט מפתח: "It's not what you are like, it's what you like". אני חי על-פי המשפט הזה. אם הייתי מספר לכם שאני מהנדס מחשבים, נשוי, גר בתל-אביב ועובד בהיי-טק – זה היה מלמד אתכם משהו לגביי? ואם הייתי אומר לכם שאני שומע דילן, לו ריד, ניק קייב ופיטר האמיל (לאותם עשרה אנשים שיודעים מי זה...)? – לי התשובה די ברורה (אני טיפוס דיכאוני-התאבדותי ... סתם, סתם).

במובנים רבים זו גם את דרך ההתייחסות שלי לאנשים אחרים. כשאני מגיע בפעם הראשונה לבית חדש אני דבר ראשון סוקר את אוסף הדיסקים של הבן-אדם. אם אני מוצא שם ניק קייב או דויד בואי אז אני כבר יודע שהבן-אדם לא יכול להיות חרא מוחלט (שמישהו יגיד לי שלליברמן יש את כל הדיסקים של דילן בבית, אני אהיה הרבה יותר רגוע ...) מצד שני, אין הרבה סיכוי ל"יחסים ארוכי-טווח" עם מישהו שבראש האוסף שלו מתנוססים בגאווה אלבומי Air Supply.

אני יודע, זה נשמע מתנשא ושיפוטי, אבל אני רוצה להבהיר, אני לא שופט אנשים על-פי המוסיקה שהם שומעים, אני פשוט מנסה לגלות איזורי חפיפה בינם לביני. אני מאמין שהמוסיקה מגדירה אותי במידה רבה – וחפיפה גבוהה עם מישהו אחר היא סיכוי לתקשורת במציאות שבה רוב הזמן אני מרגיש בעיקר זרות כלפי הסובבים אותי. זה לא מגיע מנקודה של התנשאות אלא ממקום של בדידות ...

אז עכשיו אני נושא את הביוגרפיה שלי על חתיכה קטנה של פלסטיק ואלקטרוניקה, ויכול כמעט בכל רגע נתון לחזור במנהרת הזמן הפרטית שלי אל השירים של כל תקופה בחיי. מבחינתי זו רק ההתחלה כי זו ביוגרפיה מאוד חסרה .. חסרים בה הסרטים האהובים עלי (כמו למשל "האמת של תיאמן" בכיכובה של אדריאן שלי שנמצאה מתה היום), הספרים ונכסים אינטלקטואלים אחרים. אני מאמין שגם זה משתנה, אבל על כך בפוסט הבא.

בינתיים, אם אתם רואים אותי עם חוט לבן משתלשל מהאוזניים, תשאלו אותי מה אני שומע ... זו יכולה להיות תחילתה של ידידות מופלאה.

בראד

קודם בגלל התנהגות רעה-חמורה

האלוף שטרן חזר לביתו אשר במצפה-הושעיה בתום יום עבודה ארוך ומפרך. היה זה יום מלא אירועים ושטרן שהיה קצת עייף האריך את רחצת הערב במעט יותר מן הרגיל, נותן למים החמים לשטוף ממנו את תלאות היום. אחר, פרש לחדר העבודה והביט בטבלה הגדולה שעל הקיר. הוא יכול היה להרגיש טוב עם עצמו. אותו יום נהרגו 7 חיילי צה"ל בגזרה הצפונית, מתוכם 4 היו מן המגזר הדתי-לאומי ורק 2 קיבוצניקים. שטרן עידכן את הנתונים וסקר את השורה התחתונה בשביעות רצון. בקצב זה יוכל להכריז שנה נוספת על נצחון מכריע של חובשי הכיפה על מגדלי השפנים במצעד הדמים שהוא מנהל כבר שנים. גם האתיופים שהציגו צמיחה בריאה של הרוגים באותה שנה מילאו אותה גאווה על האינטגרציה המוצלחת של הסגמנט אל תוך לב ההוויה הציונית-ישראלית. על מצב רוחו המרומם העיב רק ההרוג השביעי של אותו יום. אותו תל-אביבי. בתחילה שטרן קיווה שמחשבי אכ"א יאתרו את החייל כתושב שכונת התקווה, אבל לא – שטרן בדק שוב ושוב את הנתונים. היה מדובר בטוראי צעיר, מתגורר בשיכון ל', בן למהנדס ולמורה. מצביעי מרץ מן הסתם, סינן האלוף בין שיניו. הוא כבר דימיין את הביקור למחרת לשם ניחום האבלים, אבל מייד פטר את עצמו מן העניין ושלח מן המחשב הנייד מיזכר לסגנו שייקח את המשימה תחתיו. "בלאו הכי היו מציעים לי לאכול שינקן" חשב וסידר קלות את הכיפה על הראש. שטרן תמיד דאג למנות אנשים חילוניים בתור סגניו, בין השאר עבור משימות שחורות כגון אלו. 'חמורו של משיח' הוא היה נוהג לקרוא לו, אבל אף-פעם לא בפניו.

רק 4 חודשים לפני כן, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה התראיין האלוף מעל גלי האתר וסיפר לרזי ולמאזינים כיצד השכול אינו מבקר בתל-אביב המשתמטת, ועכשיו הצפוני הזה איים להעמיד אותו באור מגוחך. שטרן קיווה שהעניין יישכח במהרה. היו לו תוכניות גרנדיוזיות לשבוע שאחרי, והוא לא התכוון להיעצר עכשיו, ולא אכפת לו מה תגיד הפלאפלית שמנהלת את יחסי הציבור אצלו בלשכה. "תוכנית שינקין" שאמורה הייתה לפרסם ולחשוף את נתוני השירות לצה"ל בחלוקה לגאוגרפיה, השכלה, מעמד סוציו-אקונומי ואמונה באלוהים כבר הושלמה כדי 80%, והשבוע אושרה במטכ"ל הצעתו להמיר את "פרופיל 21" לסעיף "שוחרר בגלל התנהגות רעה-חמורה". הוא קיווה שעד סוף השנה תתקבל גם הצעתו להטיל סנקציות על משתמטים, ובראשם שלילת זכות ההצבעה לכנסת.

עד כאן ...

גילוי נאות – את אלעזר שטרן פגשתי לראשונה בהיותי צוער במגמת חי"ר בקורס קצינים בה"ד 1. שטרן היה אז אל"מ ומפקד בית-הספר לקצינים. אני זוכר את שיחת הפתיחה שהוא נשא, את עמידתו הזויתית וחיתוך הדיבור האינפנטילי. את נושא ההרצאה ניתן לתמצת במשפט "מותר החי"רניק מן הג'ובניק" ואת היותנו קבוצה נבחרת הוא סיכם במילים "יש לכם את הזכות למות מאש שטוחת מסלול". שנה אחרי, כבר הייתי קצין והדרכתי צוערים באותו בסיס. כמדריך הייתי אחראי על מגמת הבסיסי – כלומר הג'ובניקים של הקצינים.שטרן, שלפחות בתחילת כהונתי עוד היה מפקד בה"ד 1, לא פיספס הזדמנות להפגין את עליונותו ועליונות הקרביים על-פני הולכי-הבטל של הבסיסי. כך התוודעתי אל דמותו הדוחה והנלעגת של אלעזר שטרן. צה"ל למרבה הצער חשב אחרת, ושטרן קודם אל התפקידים המכריעים יותר בחינוך חיילי צה"ל והכשרתם – תחילה - מפקד חינוך ראשי וכעת, ראש אכ"א.

התבטאותו האחרונה בנושא פרופיל 21 היא אחת מני אמירות ו"יוזמות" רבות אשר נועדו לשיטתו להחזיר את ערך השירות חזרה לצה"ל. למרבה הצער, במקום שישקיעו בלהחדיר חזרה את המוטיבציה לשירות, צה"ל ושטרן מוכנים לפטור בקלות רבה את אותם "חיילים בעייתיים" מן השירות (אחרי הכול, אף-אחד לא רוצה trouble-makers אצלו בארגון), אבל אם אפשר באותה הזדמנות לדפוק להם את שאר החיים, אז למה לא לעשות זאת?!

שטרן יכול להמשיך ולגנות את הדור הנהנתי ששכח את ערכי העבר, אבל מה שהוא שוכח להזכיר, לציבור ובעיקר לעצמו, זה את העובדה שגם צה"ל שכח כמה ערכים בדרך. יכול אסא כשר להלבין שוב ושוב את זוועות הצבא ע"י כתיבת "הקוד האתי" אבל הוא לא יחזיר לצה"ל את הצידוק המוסרי שאבד לו עם היותו צבא כיבוש. ובכלל, כמה כבר אטרקטיבי היום שירות קרבי לרזומה של איש צעיר? – השכר – שכר מינימום (הלוואי), אין תנאים סוציאליים, המשרד רחוק וכולו Open Space, והחוזה ל-3 שנים. ומה כבר אפשר לעשות עם הכישורים הנלמדים? לירות בילדים בני 8? להחזיק 6 שעות במחסום אישה כורעת ללדת? להרביץ לאיש זקן? – לא בטוח שבמייקרוסופט מחפשים לאייש כזו משרה. אולי בשב"כ, אבל אין שם כבר הרבה מקום.

בהתבטאותיו המתלהמות והצדקניות מהווה שטרן שריד אנכרוניסטי לתפישות מיליטנטיות-פשיסטיות שאין להם מקום במדינה הנאבקת על צביונה הדמוקרטי ועל אופיה השפוי. הייתי רוצה לקוות שערכי כאזרח במדינה אינו צמוד למדד דמים ושכול. שהמדינה בה אני חי מודדת ונמדדת גם בפרמטרים כמו השכלה, חינוך, רווחה ובריאות ושמודעות פוליטית, עזרה לזולת, תרבות ואומץ-לב אזרחי חשובים לא פחות מחיים על-פי החרב.

אבל כל אלו הן מילים זרות בלקסיקון של האלוף אלעזר שטרן. עוד אנשים כמותו, ונוכל לשחרר את כל המדינה על פרופיל 21.

בראד.

תחנת רכבת ושמה YouTube

לדעתי, כל הסיפור הוא פשוט טעות מחשב. צ'אד הארלי וחבריו, היזמים של YouTube, בסה"כ התכוונו לדרוש 165 מיליון דולר על האתר. נכון, סכום גבוה מאוד לאתר וידאו פשוט עם הוצאות אחזקה כבדות שהוקם רק כשנה לפני כן, אבל עם רוח הייפ חזקה בגבם בימים בהם ה User Generated Content הוא הזייטגייסט הנוכחי, הם האמינו שאולי, רק אולי, הם יצליחו לחמוק עם סכום כזה. ואז, באיזה אורח מיסתורי השתרבב לו אפס נוסף לסכום. אני מדמיין את אריק שמידט מביט נבוך מול פייג' וברין, רגע לפני שחיוך רחב עולה על פניו – "שובבים כאלה! אתם יודעים ילדים, הם מאוד מזכירים לי אתכם ביום שנפגשנו....."

תהרגו אותי, אני לא מצליח להבין מה גוגל מרוויחה מהעסקה הזו. אני בהחלט מבין מה ל- YouTube יש להרוויח: עלויות איכסון והפצה זולות, רשת מפרסמים שמגלגלת מיליוני דולרים ואה כן - 1.65 ביליון דולר במניות גוגל. אבל גוגל?

הלכתי לשאול את אוריאל אוחיון, מנהל קרן האינטרנט של ג'מיני ועכבר אינטרנט מנוסה. אוריאל מבסוט מהעסקה. הוא מכנה את YouTube תחנת הטלויזיה הגדולה ביותר בעולם, וחושב שסכום הקנייה משקף את הנתח המתאים מהשוק הפוטנציאלי של פרסום On-Line.

אני אישית מתקשה לראות את YouTube כתחנת טלויזיה. ערוצי טלויזיה מספקים תכנים מופקים באופן מקצועי ומופצים באיכות שידור גבוהה. מאות אלפי דולרים עשויים להיות מושקעים בהפקה, שיווק, Programming וחשוב לא פחות – באבטחת זכויות היוצרים של התוכן. YouTube לא עושה דבר מזה – התכנים על גביו כלואים בתוך פורמט של 10 דקות פחות או יותר, ברזולוציה נמוכה וחווית צפייה מגומגמת. אלו אינן מגבלות טכנולוגיות אלא by design - כל עוד YouTube שומר על חווית הצפייה בפער בולט לעין מזו שבטלוויזיה, הוא מגן על עצמו (לכאורה) מפני תביעות מהסטודיו הגדולים על הפרת זכויות יוצרים. לצד תכנים אלו, מועלים מידי יום אלפי תכנים אשר מיוצרים ע"י חובבנים ועל רמתם המקצועית (למעט מספר מוגבל של יוצרים עצמאיים כשרוניים) מיותר לדבר. אז אולי יש לראות את YouTube כערוץ הפצה של תכנים דוגמת חברת כבלים או לווין? אלא ש-YouTube אינו שולט על מנגנון ההפצה אלא מכחיר אותו מחברת CDN (Limelight Networks).

לכן אני לא קונה את הטיעון שגוגל קנו את YouTube בשל התוכן. לא את זה ראו גוגל מול עיניהם רגע לפני שדחפו את היד לכיס. הם ראו כמובן את המשתמשים – אלו שבחרו לבקר ב- YouTube, מדלגים באדישות מעל אתר Google Videos או מתחרים אחרים. על פי סטיסטיקה של חברת המדידה נילסן מיולי 2006, כמעט 20 מיליון משתמשים מבקרים באתר מדי חודש, אלו 20,000,000 eyeballs (למעשה, 40,000,000 – אבל לא חשוב) שאפשר להקרין להם פרסומות ולגבות דולרים טובים מן המפרסמים. אם כן הפוטנציאל של YouTube מצוי לא בתוכן, אלא במשתמשים. בניגוד לערוץ טלויזיה אשר מספק תוכן, אתרים כדוגמת YouTube מספקים "דחקות וצחוקים". תחשבו על YouTube כאפליקציית chat גדולה שבה במקום מסרי טקסט, מעבירים מסרי וידאו. הבנתם? – הקליפ המטופש של ברנדה הבלונדית מזייפת יחד עם הפודל שלה את השיר האחרון של אמינם, היא המקבילה הוידיואית של emoticon.

נו, אז מה רע? – אלו עדיין 20 מיליון משתמשים בחודש. הבעייה היא שגוגל מאמינים שהם קנו עיר גדולה מלאת צרכנים, כאשר למעשה הם קנו תחנת רכבת סואנת. ודאי, עשרות אלפי נוסעים עוברים בה כל יום, אבל אלו כל יום משתמשים אחרים. כי בתוך ה- social networking ש- YouTube מנסה לבנות ה-social תופש את המקום הנכבד על חשבון ה- networking. למרות כלים שונים שקיימים באתר ליצור פרופילים, לנהל רשימת מועדפים, להחליף הודעות ולשתף משתמשים אחרים בתכנים האהובים – אני מנחש שרוב המשתמשים בעיקר צופים בקליפים החדשים או הפופולאריים ועוזבים.

זאת בניגוד ל- MySpace אשר אולי נרכשו ,'רק' בסכום זעום של 580 מיליון דולר (ע"י News Corp), אבל מספקים שירות אמיתי ללקוחות שלהם. MySpace איפשר לראשונה לאלפי ומאות אלפי יוצרים מוסיקליים צעירים לשווק את עצמם על-גבי הפלטפורמה, להעלות את מרכולתם, לפרסם מועדי הופעות וחשוב מכל לנהל קשר קבוע עם המעריצים שלהם; למאיזינים הוא פתח פורטל עשיר לגלות מוזיקה חדשה וחשוב מכך אנשים חדשים שותפים לטעם המוסיקלי. במובן זה MySpace מהווה את הלייבל המוסיקלי העצמאי הגדול ביותר בעולם. עכשיו הם עושים צעדים ראשונים לעולם הוידאו, ועם "אבא" כמו רופרט מרדוק, יש להם סיכויים טובים להצליח.

בסופו של יום, הנכס של MySpace הוא רשת הקשרים הסבוכה בין המעריצים לאמנים ובינם לבין עצמם. התוכן עצמו הוא משני. וזה מבטיח stickiness. לא כל יום עוברים לייבל כמו שלא כל יום עוזבים בנק, בעוד ש- YouTube הם The Next Cool Thing של אתמול, ונושף בעורפם זה של מחר.

ימים יגידו האם הסטטיסטיקה של נילסן הייתה נקודת הזינוק של מקל הגולף או כפסע מתקרת הזכוכית. לצ'אד הארלי, זה כבר לא משנה – הוא יכול לחפש קבוצת NBA לרכישה.

בראד.

מחפשים את ימאזאקי-סאן

ביום ג' האחרון חזרתי מטיול של שלושה שבועות ביפן; 3 שבועות יחד עם עדי ועם יהלי בן השנתיים וחצי בהם דגמנו מספר ערים, קטנות כגדולות, באיזור הצפוני של האי המרכזי הונשו ולאורך ציר טוקיו-קיוטו. יש משהו מהנה בלתכנן טיול בקפידה, מן השלב בו שמות המקומות עוד צפים כיישויות וירטואליות על-גבי הנייר (על אף כל ההמלצות והשיחות עם טיילים קודמים ליפן וכמובן התמונות, אני לא מסוגל לתאר לעצמי מקום עד שאני לא ממש מגיע אליו) ואז לראות איך לאט-לאט כמו ריצריץ' שנסגר, המקומות הופכים מוחשיים אחד אחר השני ועוברים מן העתיד אל העבר יחד עם מטען החוויות והזכרונות שהם מספקים, וכך כשהחלק היחסי של המקומות שבהם כבר ביקרת מתחיל לגדול על-חשבון החלק הנותר נוצרת אצלך חוויה המזכירה במשהו קריאה של ספר טוב, כשמצד אחד אתה גומע את הדפים בשקיקה, נהנה לחוש את העלילה מתקפלת ומתפתלת קדימה ובו בעת אתה מתחיל להתמלא עצב על כך שבקרוב הספר יגיע לסיומו.

מה נאמר ומה נספר על יפן? יכולתי לנסות ולתאר את עוצמת האורבניות של טוקיו אל מול יופי המקדשים והגנים החבויים להם בקיוטו; הנופים המרהיבים של האלפים היפנים וקמיקוצ'י, השלווה בשיטוט ברחובותיה הקטנים של מטסומוטו או המייצגים המרהיבים של הפסטיבל הדו-שנתי בטאקיאמה (אותו פספספנו במספר ימים) וכמובן, האוכל – אח האוכל. אבל דבר מזה לא יצליח להכיל ולו במעט את המורכבות של המקום (שכמובן איני מתיימר בטיול קצר כזה להבין אותה יותר מכדי גירוד פני שטח) – בשונה אולי מכל מקום אחר במזרח אסיה, יפן מייצגת מודרניזציה מתקדמת ביותר שהתפתחה לה בקווים עצמאים, מושפעת אומנם במידה מסוימת מן העולם המערבי ובראשו ארה"ב, אך בצורה שהשכילה לשאול את "החומרים" ולהעניק להם אינטרפרטציה משלה שרוקחת לתוכם מרכיבים מתוך התרבות היפנית.

אציין אם כן 3 נקודות לא מחייבות לאופיה של יפן והיפנים:

1. נקיון

אני מכתיר בזאת ללא היסוס או ספק (אם כי גם ללא בדיקה רצינית) את יפן כמדינה הנקייה ביותר בעולם. מערכת הנקיון ביפן עבדת על-פי הגיון פשוט שמעלה תהיות מדוע הדברים אינם עובדים ככה במקומות אחרים. אתה נצמדים לכיסאות? – אז זה עובד ככה – אם כל אחד ינקה את החלקה הקטנה בחזית הבית/חנות/משרד שלו, אז המדינה כולה תהיה נקייה. מדהים, נכון? ואכן אחד המחזות הנפוצים ביפן הם של מקומי שמנקה (מטאטא, שוטף וכיו"ב) את הרחבה בחזית הבית בבוקרו של יום. אם חושבים על זה, הרי זו וודאי אחת מערכות ה-P2P הוותיקות ביותר. האפקט המצטבר של העניין הוא מספיק עמוק ליצור כבר בימים הראשונים אצל הגאיג'ינ תחושות אשם לגבי הלכלוך הכי קל, וכך אני זוכר את עצמי רודף אחר מפית קטנה שעפה לי ברוח או אותי ואת ועדי עומדים נבוכים ומבויישים מעל הרר של גלידה (ירוקה, אגב) שנשמטה מן הגביע של יהלי.

2. אסתטיקה

היפנים מעניקים חשיבות ותשומת לב מיוחדים לעטיפה ולצורה. אני בטוח שקווים לכך ניתן למצוא באמנות היפנית, אבל הדבר מורגש היטב גם בביקור פשוט בחנויות. תהא זו חנות מזכרות, פרחים, בגדים או שוקולד, הרי מובטח הוא שהמוצרים יסודרו להם על פני המדפים בעידון ובקפידה מסומנים בתוויות מחיר מעוטרות, המעברים יובילו בנעימות לחלקיה השונים של החנות בשעה שהמוכרת עסוקה בטיפוח עציץ באחת הפינות או בהתקנת אורנמנט בחזית החנות ואם אף הגדלת עשות ובחרת לקנות חפץ זה או אחר אז גם תזכה לחזות במלאכת העטיפה – וזו חוויה בפני עצמה. (אחרי הכול, זה בכל-זאת העם שהמציא את האוריגמי, לא?!).

ונכון שבסימטריות הקפדנית ובצבעים המתייפיפים משהו יש מן מידת הצפוי שמעניק לכל העניין מימד מסוים של קיטצ' ועם זאת, נראה שהאפקט הנוצר על הצופה מצליח לחמוק באלגנטיות מליפול אל המלכודת הזו אולי משום שבסופו של עניין בשונה מן הקיטצ' הסטנדרטי, הקישוטיות היפנית אינה חיקוי של הדבר האחר, אלא חיקוי של הדבר עצמו באופן המנכס את הקיטצ' עצמו כחלק אינטגרלי מתפישת היופי היפנית.

ואם בקיטצ' אמיתי חפצתם, הרי שיפן ובראשה טוקיו משופעת בפופ-ארט ממאות מוצרי Hello Kitty הפופולאריים דרך עיצוב הפלאפונים ועד אופנת אלילי הפופ עצמם, ואין יפה יותר מלראות ישן מתערבב בחדש – דוגמת תמונה הנצורה בראשי של גיישה מחזיקה פלאפון-מצלמה ורדרד ומצלמת את חברתה ברחובות קיוטו.

3. אדיבות

באופן כללי, השליטה של היפנים בשפה האנגלית היא מוגבלת מאוד עד כדי לא-קיימת, אך על זה הם מחפים באדיבות ורצון בלתי נדלים לעזור. לכל בקשה או סימן מצוקה הקטנים ביותר מצד הזר, היפני הטיפוסי יעזוב מיד את עיסוקו (וזכורה לי אנקדוטה משעשעת של קופאי בסופרמרקט שלשאלה תמימה שלי, עזב את הקופהבאמצע חשבון ורץ להתייעץ בקולגה שלו במחסן, משאיר אחריו תור של לקוחות מחכים), ותוך כדי ריצה הלוך וחזור ומלמולי 'סולי' יפתח מפה, ירים טלפון ואף יקח אותך אישית לתחנת אוטובוס הנדרשת, לחנות שחיפשת וכיו"ב.

אחת החוויות הבלתי נשכחות בטיול הייתה בעת שנסענו מקנזאווה למלון בקיוטו. המכונית ששכרנו הייתה מצויידת ב- G.P.S ולמרות שהממשק היה ביפנית בלבד, הפקיד במלון בטוקיו לימד אותנו את רצף ההקשות הנדרש ע"מ להקליד למכשיר את מספר הטלפון של היעד המבוקש, והרי זה פלא – קול נשי יפני יציב ובטוח (ג'יפסיה – כך קראנו ליישות הוירטואלית) מכוון אותך מאות קילומטרים ובדיוק של מטרים אחדים עד ליעד המבוקש. עד מהרה, למדנו לבטוח ב- G.P.S ולפתח כלפיו יחסים של מכר ותיק. וכך באותו אחה"צ עוד אנחנו מתארגנים לצאת דרך של כ-4 שעות לכיוון קיוטו, בביטחון אשר גובל בזחיחות הקלדתי את מס' הטלפון של "ריוקאן ימאזאקי". ה- G.P.S בתגובה הקפיץ הודעה מסויימת ביפנית, ממנה בחרנו להתעלם, ומיד עבר לספק כיוונים.

20:00 מרכז קיוטו. על-פי ה- G.P.S עוד 7 דקות ליעד. יהלי כבר מגלה סימני עצבנות של עייפות, אולם אנחנו מרגיעים אותו שכבר-כבר נהיה במלון, ו"ישר לאמבטיה" ומשם לישון. 20:07, ה- G.P.S מודיע בחגיגיות את המקבילה היפנית של "הגעת ליעד!". אפס, אנו מוצאים את עצמנו באמצע רחוב חשוך ללא שום סימן למלון זה או אחר. נסיונות תמרון נוספים שלי להביא את המכונית באופן מדוייק לנקודת היעד כפי שמופיעה על צג המכשיר, מוצאים אותנו באמצע מרכז חנייה. נהדר.

20:30, שום סימן ליעד. בנקודה זו אני מתחיל לחשוב שאולי היה כדאי לתת תשומת לב להודעה ההיא ביפנית. אולי היה כדאי גם להדפיס מפה של המקום. אני מפשפש בדפים ומוצא נייר בודד עם מס' הטלפון וכתובת, באנגלית כמובן, חסרת ערך לחלוטין. אנחנו מחליטים להתקשר. משלשל 200 ין לטלפון הציבורי. על הקו מר ימאזאקי. "כן,כן, ישראל, יש לנו חדר בשבילך, מחכה". אני מצליח להסביר שאנחנו לא מוצאים את המקום, ונותן לו נקודות ציון – שם הסופרמרקט הסמוך. ימאזאקי-סן מודיע לי שזו לא מספיק אינפורמציה (אח"כ גיליתי שנתתי לו שם של רשת. מן הסתם, עם עשרות סניפים ברחבי קיוטו). הוא מציע שננסה להיעזר בעוברים ושבים, לשווא אני מנסה לקרוא לחולפים על-פני שיצטרפו לשיחה. במבט עגמומי אני מנתק וחוזר לאוטו. עדי נזכרת שהיא קראה עוד בארץ שהמקום קרוב למקדש הזהב (קינקאו-ג'י). שיחה קלה עם עוד שני קופאים לא דוברי-אנגלית בסופר מאשרת מידע זה. אנו מחליטים לנווט ל Youth Hostel הקרוב למקדש הזהב ולנסות להתקשר לימאזאקי משם. 15 דקות אחרי אנחנו מגיעים לאכסניה, תקוותנו היחידה מתגלה כסגורה בשל שיפוצים. כעת המצב מתחיל באמת להיות נואש. לרווחתינו יהלי נרדם סוף-סוף, אבל השעה היא כבר 22:00 ונגמרו לנו כל הרעיונות. לחפש מקום חדש נראה מסובך עוד יותר. האם נגזר עלינו לבלות את הלילה באוטו?

אני פונה בסמטה הקרובה שמאלה, ללא כיוון או מטרה מוגדרים. בזווית העין אנו רואים בחורה צעירה בחזית ביתה. ללא הרבה ציפיות, אני עוצר את הרכב ומנסה שיחה באנגלית. מסתבר שאנגלית היא לא דוברת, אבל היא קוראת לאחותה שמצליחה לספר לנו באנגלית מגומגת שהאכסניה אכן סגורה. אני מראה לה את הדף עם הכתובת – ריוקאן ימאזאקי. נראה שזה "מצלצל אצלה איזה פעמון" היא מנסה לתת לי כיוונים אבל האסטרטגיה הזו נכשלת מהר מאוד בפער התקשורתי בינינו, ואז היא לוקחת את הדף ובמלמולי סליחה נעלמת במעלה המדרגות אל ביתה. כל הזמן הזה, הסבתא שלא החמיצה הזדמנות לצפות בסיטואציה המשעשעת מרעיפה עלינו אין הרף משפטים ארוכים ביפנית. וכך בעודנו מחכים, מחייכים אסירי תודה אל הסבתא ונכדתה חוזרת הנכדה "האנגליה" ושואלת "סימון-סן?". "כן, כן" אנחנו עונים בהתלהבות ומבינים ממנה שהם יצרו קשר עם ימאזאקי-סן והוא יבוא לאסוף אותנו תוך 5-10 דקות. ואכן, כך היה. ימאזאקי המדובר הגיע בטרנספורט של האכסניה, קד אינספור קידות למצילינו ולקח אותנו בבטחה למלון – עכשיו, תגידו לי שדבר כזה היה קורה גם בארץ ...

זהו, קצת ארוך אבל רחוק מלמצות.

המלצה אחרונה – אם יוצא לכם להיות בטוקיו ביום ראשון בשעות אחה"צ, קחו את הרכבת בתחתית ורדו בתחנת הרג'וקי. שם, ממש מחוץ לתחנה, תוכלו לחוות באחת התופעות התרבותיות המוזרות ביותר שייצא לכם לראות. הן נקראות Cos-play-zoku – "חבורת משחק התלבושות" - זוהי חבורה של נערות טפשעשרה, בעיקר מפרברי טוקיו, אשר אחת לשבוע מסירות את התלבושת האחידה של בית-הספר, ונוסעות להן הרחק מחיי הפרבר המשמימים אל טוקיו הגדולה, לבושות ומחופשות כל אחת בזהות השאולה שלה. שיער צבוע בכחול או ורוד, פירסינג, איפור גותי כבד, תלבושות ותחפושות אוואנגרדיות – הן יושבות להן בחבורות, מעשנות, מתאפרות או עושות פוזות לתיירים חמושים במצלמות – זוהי גירסת "על הברזלים" נוסח טוקיו.

עם אחר – כבר אמרנו?!

יאללה, אריגטו גוזיימסטה

בראד

ילד, למי אתה דומה יותר – לאבא או לדילן?

בימים אלו, כשמדיה דיגיטלית זורמת בכפות ידינו, ואנו יוצרים, נושאים, משתפים ומציגים זה לזה סרטים, מוזיקה ותמונות באותה קלות בה לפני כעשר שנים החלפנו בולים, ייתכן וחלקנו תוהים מהו השלב הבא במהפכת המולטימדיה. אם כן – טוב ששאלתם, הכירו את הביו-מדיה (מושג שהמצאתי זה הרגע):

להלן קיצור תולדות הביומדיה על-פי בראד:

בשנת 2001 הושלם מיפוי הגנום האנושי, במהלכו מופה באופן שלםDNA של אדם אחד לכל אורכו. זה לקח 16 שנה ועלה 3 ביליון דולר. היום עם התקדמות הטכנולוגיה והגדלת בסיס הידע הגנטי, הדעה הרווחת היא שמיפוי אדם ניתן להעישות בעלות של כ- 5,000 דולר (וכמובן בהרבה פחות זמן מ-16 שנה). עדיין סכום נכבד עבור מרבית הבריות אך כבר נגיש למדי למשוגעים לדבר. אם נניח שבענף הביוטכנולוגיה (בדומה למרבית הענפים הטכנולוגיים) תמשיך ליפחות עלות המוצר בקצב לוגריתמי הרי שתוך 10-15 שנה מיפוי אדם ייעשה בעלות הקטנה ממאה דולר. ומי מבטיחנו שלא כך ייראה העתיד .....

וכך קרה שבשנת 2020 הכריז משרד הבריאות האמריקאי על שירותי מיפוי גנטי לרווחת הציבור. במסגרתם ייתאפשר לכל אזרח לסור לבית החולים הקרוב עם הפנייה שגרתית מהרופא, לשלם כ-100$ ולצאת עם מיפוי שלם של ה- DNA שלו. לא מדובר על תיק עב-כרס של דפים מלאים כתב-צפוף (או לחילופים זוג גדילים ארוכים המלופפים זה בזה), ה- DNA הממופה הוא מחרוזת באורך 3 ביליון תווים של סימנים מן אלפבית המכיל את האותיות G, C, A ו- T. בחשבון פשוט, לשמורDNA באופן דיגיטלי דורש נפח איחסון בגודל קטן מ- 1GB . כלומר את ה- DNA האישי ניתן לשמור על Disk-On-Key, להעלות לאתר איחסון ע"ג הרשת או לשלוח אותו לחברים ב- Gmail. שנתיים אחר-כך העביר הקונגרס חוק הזכה לכינוי "DNA לכל ילד". החוק קובע שבכל מחלקות היולדות בביה"ח יכלל מיפוי DNA כפרוצדורה שגרתית שלאחר הלידה, וכחלק ממסמכי השיחרור של התינוק הטרי, יצורף כרטיס זיכרון קטן הכולל את DNA הולד.

עפ"י נתוני לשכת הסטטיסטיקה המרכזית, בשנת 2025 85% מאזרחי ארה"ב היו ממופים. שאר העולם המפותח התקדם בקצב דומה. שירותים רבים - ציבוריים ומסחריים נפתחו לקהל. ענף הרפואה היה הראשון שעשה שימושי במידע הגנטי. שיטות הניסוי וטעייה ברישום תרופות נעלמו לטובת התאמה אישית של תרופה לפציינט. הרופאים היו מכניסים את ה- "Genes-On-Key" (כפי שכרטיסים אלו נקראו כעת) לחריץ ה- USBשל המחשב אשר הריץ סימולציות ביולוגיות ומצא את הרכב התרופות בעל פוטנציאל היעילות הגבוה ביותר עבור החולה. בשלב מסויים, חברת תרופות אחת שמה לב שע"מ להכניס כרטיס לחריץ במחשב אין צורך ב-7 שנות לימודי רפואה, והחלו לצוץ המדיסנומטים. קיוסקים שהוצבו בפינות הרחוב והוציאו תרופות מותאמות-DNA. אמצעים ביומטרים סטנדרטים דאגו למנוע אפשרות של התחזות.

בשנת 2030 החלו החברות המסחריות הגדולות בארה"ב להבין את הפוטנציאל הגדול הטמון במידע הגנטי, והפעילו לחצים חזקים על הקונגרס עד שזה יזם את "חוק החופש הגנטי" שביטל באופן כמעט מוחלט את הרגולציה על ההיתרים לשימוש במידע גנטי. שירותי ביו-אינפורמטיקה רבים צצו ע"ג הרשת בגל של אתרים חדשים הזכו לכינוי web 5.0. אתר אחד בשם "Who’s your daddy" איפשר לילדים מאומצים לאתר את הוריהם הביולוגיים; "celebs.com" קישר בין גולשים וידוענים הקרובים להם מבחינה גנטית; אולם את הפריצה הגדולה של הביומדיה בישרה חברת Apple אשר יצאה בשנת 2032 עם גרסה חדשה של הסוויטה iLife אשר כללה את התוכנה המדוברת iGene.

iGene איפשרה למשתמשים ללא שום ידע בהנדסה גנטית, להרכיב באמצעות מחשב ה-Mac, DNA חדש ע"י רקיחה של מספר "אבות גנטים". הדבר שינה לחלוטין את פני התורשה האנושית. דוגמה טיפוסית אחת ששאלתי מן פורום המשתמשים של apple.com:

"מספר ג'ון טיילור: 'כשאני ואישתי סינתיה החלטנו בשעה טובה להביא ילד לעולם, ידענו ש-iGene הוא הפיתרון בשבילנו. טענו לתוכנה את ה- DNA של שנינו ועברנו יחד על רשימת התכונות. בקטגורית המראה, בחרנו עבור הילדה (כן, ילדה) את העיניים הכחולות של סינתיה אבל את השיער הכהה שלי. קבענו גם תכונות אופי מסוימות. אבי, ששלוות נפשו היתה תמיד מושא קנאה עבור כל בני המשפחה, שלח לנו ב- eMail את ה-DNA שלו, וטענו גם אותו לתוכנה. לבסוף, כמחווה משותפת לבוב דילן שהלך השנה לעולמו בגיל 91, רכשנו ב-iTune (19.99$) את ה-DNA שלו ורקחנו *15% פנימה. לחצנו על כפתור ה- Generate ו-20 דקות אחרי כבר היינו בדרך לבית החולים עם ה- DNA המסונתז שמור ע"ג ה- iPod, למעבדות ההפרייה ושתילה-מחדש. כעת נותר רק לחכות...' ג'ון"

* ועדת האתיקה האמריקאית אוסרת על יותר מ-15% DNA זר

....

זה אולי נשמע כמו מדע בדיוני, אבל אני אומר לכם - הטכנולוגיה כבר כאן. חלקכם וודאי קוראים שורות אלו בעודכם מצקצקים בלשונכם וממלמלים שורות אתיקה ומוסר. לכם אני רוצה לומר שבעיני אתיקה היא דבר תלוי מקום וזמן. מי שטייל במזרח וודאי יצא לו לראות שבטים אשר מסרבים שיצלמו אותם. הם מפחדים שהצילום יגנוב את הנשמה שלהם אל התמונה. עוד כ-30 שנה, הפחד מסינתזה גנטית עשוי להיות לא שונה מהותית מהפחד הזה מצילום.

נו, אז אם אתם מוכנים להוציא 500$ על גונבת נשמות דיגיטלית מסוג Nikon, אז בחייכם, מה זה כבר 100$ עבור עיניים כחולות?

בראד