ביום ג' האחרון חזרתי מטיול של שלושה שבועות ביפן; 3 שבועות יחד עם עדי ועם יהלי בן השנתיים וחצי בהם דגמנו מספר ערים, קטנות כגדולות, באיזור הצפוני של האי המרכזי הונשו ולאורך ציר טוקיו-קיוטו. יש משהו מהנה בלתכנן טיול בקפידה, מן השלב בו שמות המקומות עוד צפים כיישויות וירטואליות על-גבי הנייר (על אף כל ההמלצות והשיחות עם טיילים קודמים ליפן וכמובן התמונות, אני לא מסוגל לתאר לעצמי מקום עד שאני לא ממש מגיע אליו) ואז לראות איך לאט-לאט כמו ריצריץ' שנסגר, המקומות הופכים מוחשיים אחד אחר השני ועוברים מן העתיד אל העבר יחד עם מטען החוויות והזכרונות שהם מספקים, וכך כשהחלק היחסי של המקומות שבהם כבר ביקרת מתחיל לגדול על-חשבון החלק הנותר נוצרת אצלך חוויה המזכירה במשהו קריאה של ספר טוב, כשמצד אחד אתה גומע את הדפים בשקיקה, נהנה לחוש את העלילה מתקפלת ומתפתלת קדימה ובו בעת אתה מתחיל להתמלא עצב על כך שבקרוב הספר יגיע לסיומו.
מה נאמר ומה נספר על יפן? יכולתי לנסות ולתאר את עוצמת האורבניות של טוקיו אל מול יופי המקדשים והגנים החבויים להם בקיוטו; הנופים המרהיבים של האלפים היפנים וקמיקוצ'י, השלווה בשיטוט ברחובותיה הקטנים של מטסומוטו או המייצגים המרהיבים של הפסטיבל הדו-שנתי בטאקיאמה (אותו פספספנו במספר ימים) וכמובן, האוכל – אח האוכל. אבל דבר מזה לא יצליח להכיל ולו במעט את המורכבות של המקום (שכמובן איני מתיימר בטיול קצר כזה להבין אותה יותר מכדי גירוד פני שטח) – בשונה אולי מכל מקום אחר במזרח אסיה, יפן מייצגת מודרניזציה מתקדמת ביותר שהתפתחה לה בקווים עצמאים, מושפעת אומנם במידה מסוימת מן העולם המערבי ובראשו ארה"ב, אך בצורה שהשכילה לשאול את "החומרים" ולהעניק להם אינטרפרטציה משלה שרוקחת לתוכם מרכיבים מתוך התרבות היפנית.
אציין אם כן 3 נקודות לא מחייבות לאופיה של יפן והיפנים:
- נקיון
אני מכתיר בזאת ללא היסוס או ספק (אם כי גם ללא בדיקה רצינית) את יפן כמדינה הנקייה ביותר בעולם. מערכת הנקיון ביפן עבדת על-פי הגיון פשוט שמעלה תהיות מדוע הדברים אינם עובדים ככה במקומות אחרים. אתה נצמדים לכיסאות? – אז זה עובד ככה – אם כל אחד ינקה את החלקה הקטנה בחזית הבית/חנות/משרד שלו, אז המדינה כולה תהיה נקייה. מדהים, נכון? ואכן אחד המחזות הנפוצים ביפן הם של מקומי שמנקה (מטאטא, שוטף וכיו"ב) את הרחבה בחזית הבית בבוקרו של יום. אם חושבים על זה, הרי זו וודאי אחת מערכות ה-P2P הוותיקות ביותר. האפקט המצטבר של העניין הוא מספיק עמוק ליצור כבר בימים הראשונים אצל הגאיג'ינ תחושות אשם לגבי הלכלוך הכי קל, וכך אני זוכר את עצמי רודף אחר מפית קטנה שעפה לי ברוח או אותי ואת ועדי עומדים נבוכים ומבויישים מעל הרר של גלידה (ירוקה, אגב) שנשמטה מן הגביע של יהלי.
- אסתטיקה
היפנים מעניקים חשיבות ותשומת לב מיוחדים לעטיפה ולצורה. אני בטוח שקווים לכך ניתן למצוא באמנות היפנית, אבל הדבר מורגש היטב גם בביקור פשוט בחנויות. תהא זו חנות מזכרות, פרחים, בגדים או שוקולד, הרי מובטח הוא שהמוצרים יסודרו להם על פני המדפים בעידון ובקפידה מסומנים בתוויות מחיר מעוטרות, המעברים יובילו בנעימות לחלקיה השונים של החנות בשעה שהמוכרת עסוקה בטיפוח עציץ באחת הפינות או בהתקנת אורנמנט בחזית החנות ואם אף הגדלת עשות ובחרת לקנות חפץ זה או אחר אז גם תזכה לחזות במלאכת העטיפה – וזו חוויה בפני עצמה. (אחרי הכול, זה בכל-זאת העם שהמציא את האוריגמי, לא?!).
ונכון שבסימטריות הקפדנית ובצבעים המתייפיפים משהו יש מן מידת הצפוי שמעניק לכל העניין מימד מסוים של קיטצ' ועם זאת, נראה שהאפקט הנוצר על הצופה מצליח לחמוק באלגנטיות מליפול אל המלכודת הזו אולי משום שבסופו של עניין בשונה מן הקיטצ' הסטנדרטי, הקישוטיות היפנית אינה חיקוי של הדבר האחר, אלא חיקוי של הדבר עצמו באופן המנכס את הקיטצ' עצמו כחלק אינטגרלי מתפישת היופי היפנית.
ואם בקיטצ' אמיתי חפצתם, הרי שיפן ובראשה טוקיו משופעת בפופ-ארט ממאות מוצרי Hello Kitty הפופולאריים דרך עיצוב הפלאפונים ועד אופנת אלילי הפופ עצמם, ואין יפה יותר מלראות ישן מתערבב בחדש – דוגמת תמונה הנצורה בראשי של גיישה מחזיקה פלאפון-מצלמה ורדרד ומצלמת את חברתה ברחובות קיוטו.
- אדיבות
באופן כללי, השליטה של היפנים בשפה האנגלית היא מוגבלת מאוד עד כדי לא-קיימת, אך על זה הם מחפים באדיבות ורצון בלתי נדלים לעזור. לכל בקשה או סימן מצוקה הקטנים ביותר מצד הזר, היפני הטיפוסי יעזוב מיד את עיסוקו (וזכורה לי אנקדוטה משעשעת של קופאי בסופרמרקט שלשאלה תמימה שלי, עזב את הקופהבאמצע חשבון ורץ להתייעץ בקולגה שלו במחסן, משאיר אחריו תור של לקוחות מחכים), ותוך כדי ריצה הלוך וחזור ומלמולי 'סולי' יפתח מפה, ירים טלפון ואף יקח אותך אישית לתחנת אוטובוס הנדרשת, לחנות שחיפשת וכיו"ב.
אחת החוויות הבלתי נשכחות בטיול הייתה בעת שנסענו מקנזאווה למלון בקיוטו. המכונית ששכרנו הייתה מצויידת ב- G.P.S ולמרות שהממשק היה ביפנית בלבד, הפקיד במלון בטוקיו לימד אותנו את רצף ההקשות הנדרש ע"מ להקליד למכשיר את מספר הטלפון של היעד המבוקש, והרי זה פלא – קול נשי יפני יציב ובטוח (ג'יפסיה – כך קראנו ליישות הוירטואלית) מכוון אותך מאות קילומטרים ובדיוק של מטרים אחדים עד ליעד המבוקש. עד מהרה, למדנו לבטוח ב- G.P.S ולפתח כלפיו יחסים של מכר ותיק. וכך באותו אחה"צ עוד אנחנו מתארגנים לצאת דרך של כ-4 שעות לכיוון קיוטו, בביטחון אשר גובל בזחיחות הקלדתי את מס' הטלפון של "ריוקאן ימאזאקי". ה- G.P.S בתגובה הקפיץ הודעה מסויימת ביפנית, ממנה בחרנו להתעלם, ומיד עבר לספק כיוונים.
20:00 מרכז קיוטו. על-פי ה- G.P.S עוד 7 דקות ליעד. יהלי כבר מגלה סימני עצבנות של עייפות, אולם אנחנו מרגיעים אותו שכבר-כבר נהיה במלון, ו"ישר לאמבטיה" ומשם לישון. 20:07, ה- G.P.S מודיע בחגיגיות את המקבילה היפנית של "הגעת ליעד!". אפס, אנו מוצאים את עצמנו באמצע רחוב חשוך ללא שום סימן למלון זה או אחר. נסיונות תמרון נוספים שלי להביא את המכונית באופן מדוייק לנקודת היעד כפי שמופיעה על צג המכשיר, מוצאים אותנו באמצע מרכז חנייה. נהדר.
20:30, שום סימן ליעד. בנקודה זו אני מתחיל לחשוב שאולי היה כדאי לתת תשומת לב להודעה ההיא ביפנית. אולי היה כדאי גם להדפיס מפה של המקום. אני מפשפש בדפים ומוצא נייר בודד עם מס' הטלפון וכתובת, באנגלית כמובן, חסרת ערך לחלוטין. אנחנו מחליטים להתקשר. משלשל 200 ין לטלפון הציבורי. על הקו מר ימאזאקי. "כן,כן, ישראל, יש לנו חדר בשבילך, מחכה". אני מצליח להסביר שאנחנו לא מוצאים את המקום, ונותן לו נקודות ציון – שם הסופרמרקט הסמוך. ימאזאקי-סן מודיע לי שזו לא מספיק אינפורמציה (אח"כ גיליתי שנתתי לו שם של רשת. מן הסתם, עם עשרות סניפים ברחבי קיוטו). הוא מציע שננסה להיעזר בעוברים ושבים, לשווא אני מנסה לקרוא לחולפים על-פני שיצטרפו לשיחה. במבט עגמומי אני מנתק וחוזר לאוטו. עדי נזכרת שהיא קראה עוד בארץ שהמקום קרוב למקדש הזהב (קינקאו-ג'י). שיחה קלה עם עוד שני קופאים לא דוברי-אנגלית בסופר מאשרת מידע זה. אנו מחליטים לנווט ל Youth Hostel הקרוב למקדש הזהב ולנסות להתקשר לימאזאקי משם. 15 דקות אחרי אנחנו מגיעים לאכסניה, תקוותנו היחידה מתגלה כסגורה בשל שיפוצים. כעת המצב מתחיל באמת להיות נואש. לרווחתינו יהלי נרדם סוף-סוף, אבל השעה היא כבר 22:00 ונגמרו לנו כל הרעיונות. לחפש מקום חדש נראה מסובך עוד יותר. האם נגזר עלינו לבלות את הלילה באוטו?
אני פונה בסמטה הקרובה שמאלה, ללא כיוון או מטרה מוגדרים. בזווית העין אנו רואים בחורה צעירה בחזית ביתה. ללא הרבה ציפיות, אני עוצר את הרכב ומנסה שיחה באנגלית. מסתבר שאנגלית היא לא דוברת, אבל היא קוראת לאחותה שמצליחה לספר לנו באנגלית מגומגת שהאכסניה אכן סגורה. אני מראה לה את הדף עם הכתובת – ריוקאן ימאזאקי. נראה שזה "מצלצל אצלה איזה פעמון" היא מנסה לתת לי כיוונים אבל האסטרטגיה הזו נכשלת מהר מאוד בפער התקשורתי בינינו, ואז היא לוקחת את הדף ובמלמולי סליחה נעלמת במעלה המדרגות אל ביתה. כל הזמן הזה, הסבתא שלא החמיצה הזדמנות לצפות בסיטואציה המשעשעת מרעיפה עלינו אין הרף משפטים ארוכים ביפנית. וכך בעודנו מחכים, מחייכים אסירי תודה אל הסבתא ונכדתה חוזרת הנכדה "האנגליה" ושואלת "סימון-סן?". "כן, כן" אנחנו עונים בהתלהבות ומבינים ממנה שהם יצרו קשר עם ימאזאקי-סן והוא יבוא לאסוף אותנו תוך 5-10 דקות. ואכן, כך היה. ימאזאקי המדובר הגיע בטרנספורט של האכסניה, קד אינספור קידות למצילינו ולקח אותנו בבטחה למלון – עכשיו, תגידו לי שדבר כזה היה קורה גם בארץ ...
זהו, קצת ארוך אבל רחוק מלמצות.
המלצה אחרונה – אם יוצא לכם להיות בטוקיו ביום ראשון בשעות אחה"צ, קחו את הרכבת בתחתית ורדו בתחנת הרג'וקי. שם, ממש מחוץ לתחנה, תוכלו לחוות באחת התופעות התרבותיות המוזרות ביותר שייצא לכם לראות. הן נקראות Cos-play-zoku – "חבורת משחק התלבושות" - זוהי חבורה של נערות טפשעשרה, בעיקר מפרברי טוקיו, אשר אחת לשבוע מסירות את התלבושת האחידה של בית-הספר, ונוסעות להן הרחק מחיי הפרבר המשמימים אל טוקיו הגדולה, לבושות ומחופשות כל אחת בזהות השאולה שלה. שיער צבוע בכחול או ורוד, פירסינג, איפור גותי כבד, תלבושות ותחפושות אוואנגרדיות – הן יושבות להן בחבורות, מעשנות, מתאפרות או עושות פוזות לתיירים חמושים במצלמות – זוהי גירסת "על הברזלים" נוסח טוקיו.
עם אחר – כבר אמרנו?!
יאללה, אריגטו גוזיימסטה
בראד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה