ה- iPod Nano פשוט לא עושה לי את זה. אני יודע, אני יודע – הוא cool והוא דק ומגיע ב- 5 צבעים עם או בלי חתימה של בונו, אבל מה לעשות – הוא פשוט צר מלהכיל. עם 4GB נפח איחסון, הנאנו יכול לשאת כ-2900 דקות של מוסיקה (אני מניח איכות סבירה של 192kbps mp3). זה נשמע לא רע, אבל אם מחלקים את זה ל 70 דקות, אורך ממוצע של CD, מקבלים קצת יותר - 40 דיסקים. זה לא הרבה בכלל. מבין החברים שלי, אפילו לאלו בעלי עניין מינימלי במוסיקה יש יותר מ- 40 דיסקים בבית. לי אישית, יש כ- 150 דיסקים ועוד כמות כזו של מוסיקה דיגיטלית על המחשב. לכן קניתי את ה- iPod 30GB בו מאוחסנת באופן קבוע כל המוסיקה שלי.
ולמה חשוב לי כל-כך לשאת איתי את כל המוסיקה באשר אני הולך? – טוב, בשביל להסביר את זה נצטרך לחזור קצת אחורה בזמן ....
לצד מחשבים וכדורגל, מוזיקה תפסה בילדותי את החלק המשמעותי ביותר. אני זוכר את עצמי קם עם מוזיקה, הולך לישון עם מוזיקה, לומד לבחינות ... יש לי זיכרון עמום מגיל 15 – אני חוזר מבית-ספר בצהריים, נשכב על המיטה, הראש בין שני רמקולים של רדיו-טייפ, שם את זיגי סטארדסט בפול ווליום והולך לישון שנת צהריים. בשורת ה- CD עוד לא הגיעה אז לעולם, ובטח שלא האינטרנט - וכך אני זוכר את עצמי עסוק מן הבוקר עד הערב בלהקליט לקלטות מוזיקה חדשה שגיליתי, ולצרף אותן לאוסף האישי שהלך ותפח. אני חושב שבשיאו הגיעה האוסף ל- 350 קלטות. הן היו מסודרת על 3 מדפים רחבים, מונחות על המימד הצר שלהן כדי לחסוך מקום. כיוון שבסידור כזה לא היה ניתן לראות את העטיפה, היה צורך בשיטת תיוג ואינדקס בכדי למצוא משהו בערמת השחת. על כן הייתי יושב ומדביק מדבקות צרות על החלק החשוף של הקלטת. על כל מדבקה נרשם המספר הסידורי של הקלטת, ובדר"כ קו אופקי חצה את המדבקה ובכל צד שלו נרשם באותיות קטנות שם האלבום והאמן. (בדר"כ נכנסו שני תקליטים לקלטת אחת) בנוסף היו גם סימנים מוסכמים כמו D(ouble) לאלבום כפול L(ive) להופעה חיה וכו'. חוברת שתיחזקתי באופן קבוע הכילה רשימה סדורה של כל הקלטות וכן אינדקס עפ"י שם האמן לאיחזור מהיר. (כמובן שעל כל קלטת, הייתי רושם באופן מסודר את רשימת כל השירים)
עכשיו כשאני משחזר אחורה קשה לי להבין את זה ... אני לא בן-אדם חרוץ או טרחן ביסודי, אני לא זוכר את עצמי מריץ "פרוייקטים" דומים בתחומים אחרים בילדותי, וודאי שאני לא מתנהג ככה היום. ההסבר היחיד שלי לאובססיה הזו היא במשמעות שנשאה אסופת הקלטות הזו לגבי חיי הפרטיים. בהרבה מובנים היווה האוסף הזו (וחשוב מכך, ההיסטוריה של התהוותו) מעין ביוגרפיה של חיי. החברים שלי, הלימודים, המשפחה וכל ההתרחשויות בילדותי שנעו במישורים אלו היו משניים וארעיים מול "מסע הקסם המסתורי" שפתחה לי המוסיקה. כל אמן חדש, כל גילוי של אלבום והקשרים שהוא מושך לאמנים ואלבומים אחרים, רשמו פרקים נוספים בגרעין המרכזי שסבבתי סביבו, והוסיפו גיבורים חדשים לפנתיאון האישי שלי. באופן מעניין, כמעט אף-פעם לא נמשכתי אל ההתרחשות העכשווית במוסיקה (למרות שהכרתי אותה טוב) אלא גיליתי להקות, שנים אחרי שהן התפרקו (הסמיתס', הביטלס) או אמנים אחרי שהם מתו (ג'ים מוריסון, ניק דרייק) וכך ניהלתי לי צירים מקבילים של זמן שנעו בחופשיות בשלושת העשורים 80-60 דרך הנקודות שהתוו שנות היציאה של האלבומים.
אחר-כך הגיע ה- CD והרג לו באיטיות את הקלטות והתקליטים (או כדברי קוטנר: "התקליט מת, ויש לי 15,000 גוויות בבית"). אוסף חדש של מוסיקה נבנה אצלי בבית, אבל זה היה כבר אוסף אחר – איטי, זקן, ללא השקעה וללא תיוג .. וכן, ללא רגש. ה- CD בטבעו הוא פורמט לקנייה ולא להקלטה (תמיד שנאתי לצרוב (CDs. 300+ הקלטות נדחפו לתוך ארגזים ובאחד ממעברי הדירה נזרקו לפח (למעט 10-20 הקלטות נדירות שעוד שמורות אצלי איפשהו).
והנה, מגיעים לו ה- iPod וה- mp3 ומחזירים עטרה ליושנה. אני קורא בעיתון או באינטרנט על דיסק חדש. שעתיים אחרי, הדיסק מונח בשלמותו בפורמט mp3 אצלי ב- iPod. iTunes גם דואג להוריד את שמות השירים ואפילו תמונה של עטיפת האלבום (מה עם מילות השירים?). וכך, אני יכול שוב לבנות לי אוסף חדש – מורשת חדשה. אלא שעכשיו אני גם יכול לקחת אותו איתי לכל מקום. ממש כאילו העמסתי את כל אוסף הקלטות שלי יחד עם רדיו-טייפ על הגב, אבל עם הרבה פחות כאבי-גב.
יש עוצמה מסוימת בלקחת בכיס של המכנסיים את כל המוסיקה האהובה עלייך. מבחינתי, זה כמו לנשוא על עצמי חלק מרכזי באישיות שלי; בסרט (האהוב) High Fidelity יש משפט מפתח: "It's not what you are like, it's what you like". אני חי על-פי המשפט הזה. אם הייתי מספר לכם שאני מהנדס מחשבים, נשוי, גר בתל-אביב ועובד בהיי-טק – זה היה מלמד אתכם משהו לגביי? ואם הייתי אומר לכם שאני שומע דילן, לו ריד, ניק קייב ופיטר האמיל (לאותם עשרה אנשים שיודעים מי זה...)? – לי התשובה די ברורה (אני טיפוס דיכאוני-התאבדותי ... סתם, סתם).
במובנים רבים זו גם את דרך ההתייחסות שלי לאנשים אחרים. כשאני מגיע בפעם הראשונה לבית חדש אני דבר ראשון סוקר את אוסף הדיסקים של הבן-אדם. אם אני מוצא שם ניק קייב או דויד בואי אז אני כבר יודע שהבן-אדם לא יכול להיות חרא מוחלט (שמישהו יגיד לי שלליברמן יש את כל הדיסקים של דילן בבית, אני אהיה הרבה יותר רגוע ...) מצד שני, אין הרבה סיכוי ל"יחסים ארוכי-טווח" עם מישהו שבראש האוסף שלו מתנוססים בגאווה אלבומי Air Supply.
אני יודע, זה נשמע מתנשא ושיפוטי, אבל אני רוצה להבהיר, אני לא שופט אנשים על-פי המוסיקה שהם שומעים, אני פשוט מנסה לגלות איזורי חפיפה בינם לביני. אני מאמין שהמוסיקה מגדירה אותי במידה רבה – וחפיפה גבוהה עם מישהו אחר היא סיכוי לתקשורת במציאות שבה רוב הזמן אני מרגיש בעיקר זרות כלפי הסובבים אותי. זה לא מגיע מנקודה של התנשאות אלא ממקום של בדידות ...
אז עכשיו אני נושא את הביוגרפיה שלי על חתיכה קטנה של פלסטיק ואלקטרוניקה, ויכול כמעט בכל רגע נתון לחזור במנהרת הזמן הפרטית שלי אל השירים של כל תקופה בחיי. מבחינתי זו רק ההתחלה כי זו ביוגרפיה מאוד חסרה .. חסרים בה הסרטים האהובים עלי (כמו למשל "האמת של תיאמן" בכיכובה של אדריאן שלי שנמצאה מתה היום), הספרים ונכסים אינטלקטואלים אחרים. אני מאמין שגם זה משתנה, אבל על כך בפוסט הבא.
בינתיים, אם אתם רואים אותי עם חוט לבן משתלשל מהאוזניים, תשאלו אותי מה אני שומע ... זו יכולה להיות תחילתה של ידידות מופלאה.
בראד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה