על-מנת שלא יאמרו חלילה שאני רק מדבר ולא עושה, החלטתי להקריב בוקר יום שישי נעים ושימשי בתל-אביב ולעלות לירושלים היוקדת לקחת חלק במצעד הגאווה. לאחר שנקבע ובוטל ושוב נקבע והחליף תוואי ולבסוף בגלגולו השישי או השביעי בלחץ המשטרה וזוועות בית-חנון התקפל לכדי עצרת סגורה, לא נותר עוד ראוי לשמו. שיאו של ה"מצעד "היה הליכה של כחמישים מטרים לאורך מגרשי הטניס של קמפוס גבעת-רם בואכה יציעי האיצטדיון. שם, סגורים בגדרות מרושתות, התקבץ לו בכבשן ירושלמי המון מיוזע, מגומגם בצבעוניותו, מעט מתנצל על ההטרדה.
היה מן האירוניה בסיסמאות החופש, הבית הפתוח וה"אין גבולות" שהתנוססו על שלטי המשתתפים על רקע המתחם הסגור שבגבולותיו התקיים האירוע. כאילו, הסכימו החרדים והמשטרה להקצות חצר אחורית עבור ההומואים שיוכלו שם לעסוק בעניניהם המוזרים, "אבל בבקשה לא לצאת מהחצר, ולא לצעוק בין 2-4 כדי שלא להפריע את מנוחת השכנים".
אחרי כל האיומים, ההפחדות, השריפות והקללות מן הנמנע היה לא לחוש תחושה חזקה של אנטי-קליימקס. אם ברוח האירוע נשאר לרגע בעולם הדימויים המיני, הרי שמרוב foreplay מוגזם, האירוע עצמו נראה כאקט של שפיכה מוקדמת. אין לי מושג היכן בחרו החרדים להביע את מחאתם היום, אני יכול לספר לכם שהחרדים היחידים שאני פגשתי היו אלו שמכרו לי את הקראוסון גבינה במאפיית אנג'ל בה עצרנו בדרך להפנינג (מומלץ מאוד, דרך אגב).
אחרי מעבר של כשבעה מחסומים רצופים, בהם שוטרים אדיבים שאלו אותנו שוב ושוב לסיבת בואנו והאם אנחנו עיתונאים, הגענו (עבדכם הנאמן, גיסו וחבר של הגיס) אל האיצטדיון עצמו מעט אחרי השעה אחת-עשרה. כבר בכניסה קיבל את פנינו משתתף פעיל שחילק לנו פלייר אשר בצידו האחד נכתב באותיות צפופות מניפסט גאה בזכות ההומו-לסביות. הוא הסתיים בקריאת "חזק חזק ונתחזק" אשר הוקדש לכל משלחות המצעד הכוללות (על-פי הכרוז) את כל תתי הקבוצות הבאות (מצוטט במקור):
"...לצועדים, לקהילה הירושלמית הגאה ולידידיה, להומואים וללסביות, לגברים הטרנסקסואלים ולנשים הטרנסקסואליות, לביסקסואלים ולפאנסקסואליות, לפוליאמורים ולא-מיניות, להטרוסקסואלים ולטרנסג'נדרים, לפמיניסטיות ולאנשי הסאדו-מאזו, לקרוסדרסרס ולסטון בוצ', לבי-ג'נדר ולתוהות, לאנשים אינטרסקס ולג'נדרקוויר, לפאמיות ולדובים, לאוחצ'ות ולויאז'ות למלכי הדראג ולמלכות הדראג ..."
אני וגיסי עמדנו נבוכים, מודים בבורותינו מול לקסיקון רחב כל-כך של מילים זרות. חברו של גיסי, הומו מוצהר, נחל הצלחה גדולה יותר בביאור רוב המושגים אם כי גם הוא כשל לפצח את הקוד עד סופו (הפירושים המלאים שמורים במערכת). אגב, בצידו השני של המנשר התנוססו בגאון מילות "שיר הפרטיזנים".
האירוע עצמו עבר על-פי פורמט קבוע של עצרת – בתפקיד איש הרוח המיוסר – סמי מיכאל; זהבה גלאון ודב חנין בתפקיד נציגי השלטון והדג נחש בתור להקת הבית (עכשיו אתם מעריכים את גודל ההקרבה שלי?); את קטעי הקישור נשאו שני/שתי טרנסוויסטים שאת שמם שכחתי (או שאולי היו אלו אוחצ'ות – אני לא בטוח).
האם אני שמח שעשיתי את כל הדרך למען המפגן העייף הזה? האמת היא שכן, כי אחרי כל הפאשיזם והטרור החרדי, הבוז לדמוקרטיה מצד המשטרה ומוסדות השלטון וההומופוביה החילונית, בשורה התחתונה – מצעד הגאווה התקיים, עייף וחייור ככל שיהיה. ואולי, במובן מסויים, טוב שהסתיים באקורד מינורי, כי אחרי כל-כך הרבה גופים שאיימו להפקיע אותו מהקונטקס המקורי שלו – החרדים והנוצרים והשוטרים ושרים והיועצים והח"כים ומגיני-ירושלים ולוחמי הדמוקרטיה ואפילו הראלים – בסוף התקפלו כולם, ומה שנשאר זה קהילה אחת שכל מה שרצתה זה לצעוק את צעקתה באופן תרבותי ודמוקרטי.
אחרי ששרדנו את כל שירי הדג נחש ועוד שני נאומים טרחניים הרגשתי ששילמתי את חובתי האזרחית ליום אחד. הסתכלנו שלושתנו זה על זה והנהנו זה לזה בהבנה – "קדימה, חומוס באבו-גוש".
בראד
יש לומר את האמת – אנחנו עם הסובל מהומופוביה לאומית. קל יותר להזדהות עם הציבור החרדי, הרי הוא מזכיר לנו את סבי סבינו; קל יותר מאשר להתמודד עם הרמת הראש המתריסה של אלו שעדיין מוקצים מחמת מיאוס גם בקרב הליברלים שבקרבנו; עם צורת הלבוש שלהם, עם צורת הדיבור שלהם, עם שאט הנפש בלחשוב על מה שהם עושים בחדרי-חדרים; קל יותר להניח לפחדים הקמאים שלנו לישון.
כל אותם המבקשים לבטל את המצעד – אתם אולי לא תודו בזה, אבל ייתכן שהחרדים אומרים את מה שאתם בעצם מרגישים עמוק בפנים.
חבל שההומופוביה שלכם הורגת לנו את הדמוקרטיה.
ביום שישי 9.11.06 יתקיים, בעזרת השם, מצעד הגאווה בירושלים – תהיה שם מעט גאווה והרבה מאוד בושה.
בראד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה