הפינק-פלויד לא יופיעו על החומה בירושלים

גם הפיקסיז לא באים. איזה דפק. אני שונא כשהם עושים לנו את זה. כלומר, אין לי בעייה עם זה שאמנים מגבשים דעה פוליטית או מבטאים אותה כחלק מהגשת היצירה שלהם – אבל למה להעניש קהל מעריצים שלם שבתוכו מן הסתם אנשים רבים שאינם מזדהים עם מדיניות הממשלה או אפילו מתנגדים לה, ובכלל – האין מוזיקה אמורה לשבור את חומות חילוקי הדעות ולגשר בין אנשים?

אח"כ ניסיתי לחשוב על זה מנקודת-מבט אחרת. נזכרתי שאני עצמי מסרב בעיקרון להיכנס לשטחים או לקנות תוצרת של מתנחלים. האם אין בין כל המתנחלים אנשים הגונים שאינם מנצלים כל סוף שבוע לפשוט על שדות זיתים או להכות פלשתינאים? מן הסתם – יש. אבל הנה הבעייה – עצם בחירתם של אנשים אלו להתיישב באדמת מריבה זו מבטאת עבורי את הזדהותם עם העקרונות המעוותים אליהם אני מתנגד במחאתי. כלומר עצם היותם חלק מאוכלוסיה מסוימת, ללא קשר למעשיהם או אפילו לדעותיהם מהווה את העילה "להעניש" אותם.

אני יכול לחשוב על דוגמאות נוספות – האם כל אזרח דרום-אפריקאי לבן בתקופת האפרטהייד היה בהכרח תומך נלהב בסרגציה? או אם נלך רחוק יותר – האם בין כל אזרחי גרמניה לא היו אנשים הגונים, בתקופת התחיקה האנטי-יהודית או אפילו מאוחר יותר כשקבוצות שלמות של אנשים החלו "להיעלם"? האם, מעבר להעלמת העין הפושעת של אנשים אלו, סבבו חייהם סביב רשע ואי-מוסריות? קשה להאמין שלא היו ביניהם אנשים אשר שמרו על אדיבותם, עזרה לזולת, ערכים (כלשהם) וכו' ניתן אפילו להרחיק סברה שהיו ביניהם אנשים שבאופן פאסיבי התנגדו למה שמתבצע סביבם. ובכל-זאת, איננו סוברים שדרום-אפריקה לא הייתה ראויה לגינוי מקיף או שגרמניה בתקופה הנאצית זכאית לאלו נסיבות מקלות.

רגע לפני שאבן סקילה מעוטרת בכתובת נאצה של עוכר-ישראל ושמאלני מאנייק פוגעת בראשי, אני רוצה להבהיר - אני רואה את עצמי כציוני ואין לי רגע של פקפוק לגבי זכותו של העם היהודי לחיות בארץ-ישראל או לגבי התרומה האדירה שתרמה התיישבות זו לשיפור האיזור ולשיפור חייהם של רוב תושבי מתחם זה. יש לי כמובן ביקורת גדולה לגבי חוסר יכולתנו להכיל טענות אחרות של חזקה כלפי מקום זה ויש בי עצב רב כלפי גילויי הגזענות המכוערים העולים כמעט מכל פינה יהודית-עברית כלפי תושבי ישראל הערבים. אך למרבה הצער – לחלקים רבים בעולם מתחילים לגאות סימני פקפוק כלפי זכותינו זו, ואנו כאזרחים איננו תורמים דבר לכרסם במגמה זו.

אנו יכולים עד מחר להצטנף בכנפי השכינה האמריקאית ולטעון שעל הזין העולם כולו וממילא כולם אנטישמיים, אבל אנו רק תורמים בכך לאותה מגמה מסוכנת שתיארתי מקודם – שבדעת אנשים רבים מתקיימת חפיפה בין מדיניות ממשלת ישראל ודעת אזרחיה כך שעצם ישיבתנו במקום הזו הופכת להיות החטא המוסרי. אז במקום להפיץ תמונות של ארדואן חוטף בעיטה בטוסיק, עלינו להילחם במגמה זו בכך שנגלה אופוזיציה אמיתית למצעד האיוולת שמתוזמר ע"י הממשלה הטיפשה ביותר שכבר הייתה לנו שנים – זוהי ההסברה האמיתית.

אולי אז יבין האמן הבא שבמדינה זה קיים ציבור נרחב של אנשים אשר מעוניין בכנות בפיתרון לקונפליקט, אשר אינו חש בנוח עם סבל העם הפלשתינאי, אשר מתנגד למדיניות הסכלה של ממשלתו. בהתקרנפות הקיימת אנו מביאים על עצמנו בעיות גדולות הרבה יותר מהיעדרותם של הפיקסיז או אלביס קוסטלו מבימות הסינרמה.

המשיכו לשנוא, ידידיי

לאחר כשל ההסברה הישראלי בנושא הספינה, החלו לתרום מזמנם אזרחים מודאגים למלא את החלל, וכך מופצים להם מיני לינקים בערוצי הדואר אלקטרוני והרשתות החברתיות אשר דואגים לערוך סדר בתוהו האחרון ולהראות למיעוט הישראלים המבולבל (שמאלנים מנייאקים), כמו גם לשאר העולם, מהו בדיוק טיבו של הערבי המצוי אליו יוצא לב אלה, כך נראה לאחרונה. טיבו של הערבי מקבל פנים שונות בין לינק אחד למשנהו ולעיתים מוצג כקונספירטור מוסלמי קנאי המנסה לבנות את מכה בניו-יורק או כאקטיביסט תורכי רודף תקשורת חביב והזוי ולפעמים סתם כמזיין גמלים טיפש (אם יורשה לי אלוזיה לסרט אהוב).

הנה, מייצג שטנה מס' 1 שמופץ לו ברחבי הפייסבוק. אכן משעשע. אין לי דבר כנגד סאטירה (אשר להזכיר, אמורה בעיקרון לבקר את המוסדות שלנו) ומותר גם להלעיג על אקטיביסטים תורכיים או על האג'נדות הנסתרות שלהם אבל, ללא קשר למי אחראי למצב, להציג את החיים בעזה ככאלו שאין בהם רעב או מוות, כאילו הייתה איזו 'מתחם Yoo' בצפון תל-אביב, זהו רוע לב ממש. דרך אגב, מסתבר שממשלת ישראל עצמה, עזרה להפצת הלינק ואח"כ התנצלה. זכורה לי בהקשר זה תגובתו של ליברמן כלפי הממשל השבדי כשעיתון עצמאי פירסם כתבת שטנה כלפי ישראל. תחי הצביעות.

את מייצג שטנה מס' 2, קיבלתי ב- email מחבר רחוק שאוהב לספמפם אותי מדי פעם תחת הכותרת 'ערבים נשארים ערבים'. הפרזנטציה המצורפת (המתקראת our-cousins.ppt) המתארת את קורותיו האומללים של צוות טכנאי מטוסים מאבו-דאבי פותחת במסר החשוב 'מדוע חשוב לקרוא את חוברת ההפעלה קודם' (מנהג ישראלי מוכר – כידוע) אבל מסכמת במסר אחר לגמרי – "בגלל זה יש להם גמלים".

דרך אגב – הנה תמונה מעודכנת מאיזור החוף באבו-דאבי – לא בדיוק אורחת גמלים

הנה מייצג שטנה מס' 3 . אתם מוזמנים להתרשם בעצמכם (בכלל, התרשמו בעצמכם מכל המייצגים באשר אני עייף מדי, מדוכא מדי וכותב על מקלדת עם אותיות אנגליות בלבד מדי לפרט את תוכן המייצגים) – אך אימרו לי האין זו גירסה מוסלמית לפרוטוקולים של זקני ציון?

כך צומחת לה שנאה בקרבנו ומסמאת אותנו לראות את כאבו של הצד השני. והעצוב ביותר הוא שהלינקים האלה לא הופצו ע"י אנשי ימין קיצוני אלא נשלחו אליי מחברים או קרובי משפחה. אנשים אשר כולם אני מחשיב כליברלים. אשר נוטים למקם את עצמם במרכז או שמאלה לו על המפה הפוליטית. למה אתם מעדיפים להתקרנף בהתחסדות מתנשאת כלפי "ההם האנטישמיים" מאשר לגלות מידה של ביקורת כלפי הממשלה שבמו ידיה מחסלת כל סיכוי לעתיד נורמאלי לילדיכם, לילדיי? ומה המחיר של כל זה? כמה עולה לנו הגזענות הזו הגוברת כל יום בתוך ה- mainstream של האוכלוסיה הישראלית-יהודית?

היא עולה מלוא המחיר באשר הציונות לא תמות בידי אחמידיניג'ד או בן-לאדן. היא תמות ביום שתושלם בישראל הדה-לגיטמציה של הפלשתינאי והערבי כבן-אדם. היא תמות ואיתה ימות הצידוק המוסרי האחרון לשליטתנו בפיסת קרקע זו. אנחנו כבר כמעט שם .....

כל זה מזכיר לי מאורע מהטיול לארה"ב עם חבר לפני שמונה-עשרה שנה. התארחנו בפילדלפיה או ניו-יורק (הפרטים דהו מעט מאז) אצל איש עסקים דרום-אפריקאי, ידיד משפחה של חברי. הימים היו שלהי ימי האפרטהייד. דיברנו מעט על ישראל ועל המצב וכגילוי של אהדה, אותו איש עסקים, איש לבן, גבוה ומרשים – בעודו חותך את הבשר לארוחת הערב שהכין עבורנו – הרים את ראשו ובתנועת קצבים מופגנת הניף את הסכין על הסטייק והפטיר לעומתנו


“Well, what can you do? An Arab is an Arab and a cafer is a cafer”.

את המשפט הזה עד היום לא שכחתי.

כן. ערבים נשארים ערבים. בגלל זה יש להם גמלים. אבל האדם הלבן כבר לא שולט בדרום אפריקה.

אנחנו והם 2

כמה טוב שיש אותנו. אנחנו, שומרי הגחלת של המזרח התיכון בלב מרחב עוין של ערבים צמאי דם. ילידי אירופה, יונקי תרבות הלנה ומגיני הדמוקרטיה המוקפים אנשי מדבר פרימטיביים המבינים רק כח. לא אנו נלך שולל אחר דמגוגיה זולה של מפיצי שטנה המנצלים יפי נפש אירופאי מתחסד מהול באנטישמיות כדי לזכות בעוד נקודות של תמיכה בינלאומית מול "האויב הציוני". אנו נשאר נאמנים לאמת שלנו, לשיקול הדעת של מנהיגינו – מגיננו, לעין החודרנית חסרת הפניות של כתבינו. ואיזה ביטוי נשגב יותר לטוהר הערכים שלנו הוא בנמצא מאשר פאר מליאת הכנסת, בית נבחרינו, העמוד שלפני המחנה?

סמוך לתום תקרית הספינה ניתן היה להאמין לרגע שחבר השרים שלנו מתרעם על תהליך קבלת החלטות אוטוריטרי שכזה שאינו ראוי במדינה דמוקרטית כשלנו, אולם גילויים מאולם המליאה כפי שדיווח Ynet היום על אודות האירועים שפרצו עקב נסיונה של ח"כ חנין זועבי לנאום מגלים שלא הדמוקרטיה היא שמניעה את נבחרינו, גם לא התנגדות למבצע או לתוצאותיו אלא פשוט העובדה שהם לא שותפו במשחק. מה – רק לקבינט הבטחוני מותר לשלוח יחידות עילית לפשוט על אזרחים אקטיביסטיים מחוץ לגבולות ריבונות המדינה ואחר לגרוף את כל השבחים? לשרינו לא מגיעה איזו עצם?

שווה להתעקב אחר אירועי המליאה כדי ללמוד ולו במעט על חוסן עלינותינו המוסרית ועומק תרבותינו הנשגבת. כך יוכל לאשר לעצמו האזרח ההדיוט, אשר מבולבל אולי מרצף הדיווחים הניתך עליו מכל גלי התקשורת, מיהו הצד האחראי ומיהו המחרחר ריב. במערכה הראשונה מככבת ח"כ אנסטסיה מיכאלי. נראה ש- Ynet החמיץ הזדמנות פז לתעד בוידאו את נסיון הסתערותה על ח"כ זועבי ולנו הקוראים המתוסכלים נותר רק לשאול דימויים מעולם הרוגבי או ההיאבקות בבוץ כדי לדמיין את זו מזנקת בציפורניים חשופות כשחבר ח"כ יהודים רבי מצפון עטים לעומתה כדי למנוע את נעיצתן בבשר הקורבן החשוף.

למרבה הצער, הגננת רובי ריבלין נקראה להפריד בין הנצים וכך המשך האירועים המתוארים בכתבה נטול דרמות שכאלה ונשאר ברמת האלימות המילולית היבשה והמשעממת. הנה, ח"כ יוחנן פלסנר. התקווה הלבנה של קדימה אשר בשל היותו היה קשור בעבר קשרי משפחה לאחת מחברותינו, ניתן לי ללמוד פרטים ביוגרפים אחדים על אודותו. הרשו לי לומר לכם – מלח הארץ מלוח מזה לא תמצאו. טייס בשייטת מטכ"ל. בוגר תואר ראשון של תוכנית "אמירים" למצטיינים. בוגר תואר שני בממשל בהארווארד, ממש פה לידינו בביה"ס הניבט לנהר. מה דבר לו לומר לאשת בל"ד? – "אני רק מאחל לך שתלכי לעזה לפחות לשבוע ונראה אותך שם מדברת על זכויות נשים, על זכויות אדם על זכויות אזרח. שבוע אחד בעזה ונראה מה קורה לך. שבוע אחד בעזה רווקה בת 38 נראה איך מתייחסים אלייך שם! אז ממך, את האחרונה שיכולה להטיף לנו מוסר". ניתן לתהות האם ח"כ זועבי לא בלתה יותר משבוע בחייה בעזה או עד כמה כבוד פלסנר מכיר את חיי העזתיים מחוץ לנקודת המבט של כוונת הרובה, אבל מה שמעניין יותר הוא המשפט "שבוע אחד בעזה רווקה בת 38 נראה איך מתייחסים אלייך שם!"? מדוע גילה או הסטטוס המשפחתי של זועבי הוא מן העניין כאן? מה מסתתר בסאב-טקסט? האם פלסנר מנסה לרמוז על חוסר הסובלנות של הערבים לכבד עצמאות פמיניסטית? האם, חלילה, הוא רומז למשהו חמור מזה? "ונראה מה קורה לך!" איזה גורל אכזר צפוי לזועבי בשבוע בעזה? האם חלילה יש להאמין שהיא תיאנס באכזריות ע"י המון ערבי תאב מין? ומדוע היא האחרונה שיכולה להטיף מוסר?

מיהו הראשון שיכול להטיף מוסר? אולי, זהו כבוד ח"כ משה (מוץ) מטלון, המוץ המופרד מהתבן? מה יש לו לומר לזועבי? – "מה שכל החבורה הבוגדנית סביבך מנסה לעשות שנים, עקפת אותם בסיבוב תוך יום אחד" - "הלוחמים הם גיבורים אמיתיים שלצערי נהגו באיפוק רב מדי. הם השאירו רק 9 קולות צפים". . שימו לב – 9 קולות צפים. עכשיו רק דמיינו שאיזשהו נציג רשמי של מדינה אחרת היה מתבטא בצורה כזו כלפי אזרחים ישראלים מתים. אני תוהה כמה מסמרים בארון האנטישמיות היינו נועצים בו אז.

גם לח"כ מירי רגב היה מה לומר. היא דווקא דיברה במילים שקולות "היא עמדה כאן, לפני למעלה משנה, ונשבעה אמונים למדינת ישראל ולחוקיה. אין לי כוונה לפגוע בחופש הביטוי, אבל במקרה של ח"כ זועבי - זה לא חופש ביטוי. המשט לעזה היה משט של טרור. ח"כ זועבי צריכה להיענש" - אבל או אז היא בחרה להעביר מסר בוטה יותר לח"כ זועבי וכדי שזו תבין וגם כדי לא לזהם את יפי השפה העברית היא עברה לדבר בשפת האספסוף "רוחי לעזה יא חאינה" – איזה יופי.

Ynet מסקר גם את תגובתו של ח"כ נחמן שי ומתאר אותה כדיפלומטית יותר. שימו לב לבחירת המילים – דיפלומטית. זה חטאם היחיד של הח"כים שקדמו לו. דבריהם לא דיפלומטיים מספיק. לא חלילה גזעניים, בהמיים, אלימים, אוויליים, בוטים ואנטי דמוקרטיים בעליל אלה פשוט לא דיפלומטיים – כלומר, נכונים אבל איי איי איי לא תקינים מספיק פוליטית.

אבל רגע.. עצור.. בתוך רצף הבוטות המבייש הזו בולטים לפתע דברים שקולים יותר –"ראשית אני רוצה להודיע בשמי ושם סיעתי שאנחנו עומדים מאחורי חברינו, בהם ראאד סלאח, וכמובן אנחנו עומדים לצדה של חברתנו ח"כ זועבי ורואים במעשיהם מעשה אצילי מהן כמותו שבא לדרוש הסרת מצור על עם שלם...האנשים האלה, כולל אנשים אזרחי מדינות רבות, באו במשט של חירות" – דברים אשר תוכנם עשוי לגרום לתרעומת המוצדקת בחלקה בקרב רבים מאזרחי המדינה אבל איזו גילוי דמוקרטי רב יותר יש מלהכיל את הדעה השונה, הדיסדנטית ואיזו צורת ביטוי לא מתלהמת שקולה לזו ניתן למצוא בקרב דברי שאר חברי הכנסת? והנה – אוי לבושתנו, אבוי לערוותינו – דווקא הערבי ברכה, עוכר ישראל, הוא זה שמגלה את כישורי ברירית המילים ותרבות הדיבור.

זוהי המראה שעלינו לשים מולנו בטרם אנו חורצים משפט בדבר העולם הבז לנו ועליונותינו הערכית. ומי שעוד מעט תרבות ודרך ארץ זורמים בעורקיו ראוי שיזדעזע מחוד החנית הפרלמנטרי שלנו גם אם לבו קהה כבר מלזדעזע ממעשינו בחצר האחורית של ביתנו. ואולי אם יתערערו אצלו ולו במעט הנחות היסוד בדבר נאורות היהודים אל מול הפרימטיביות הערבית אזי יש וגם סקפטיות קמעא תחדור אל נכסי צאן הברזל הנוספים שלו הכוללים בין היתר לוחמי שייטת נטולי חת, אסא כשר וקודים ערכיים, הצבא המוסרי בעולם, דמוקרטיה, אהוד ברק ועם שוחר שלום. אז יהיה סיכוי מה למצוא מוצא מן סבך הסכסוך הקיים.

אך זוהי כמובן פנטזיה חסרת תוחלת – אנחנו נשאר עם הספר, הם ישארו ג'וקים מסוממים בבקבוק ושום מציאות לא חזקה מספיק לערער זאת.

אדם גרינפלד לא חברה

את אדם הכרתי בפגישת עסקים סטנדרטית אי-שם באחת מבועות ההיי-טק במרכז הארץ. כנהוג החלפנו כרטיסי ביקור, ודיסקסנו אי-אלו נושאים במטרה למצוא בסיס לפעילות משותפת. לאחר כשעה של פגישה, לא נראה שיש הרבה מכנה משותף בין החברות, ונפרדנו כידידים. עזבתי את המשרד בידיעה ברורה שלא אפגוש את אדם יותר.

כשהגעתי למשרדי, חיכתה לי הודעת דואר אלקטרוני חדשה – "אדם גרינפלד מעוניין לצרף אותך כחבר לפרופיל ה- facebook שלו". סקרנותי התעוררה. בדיוק שבוע לפני-כן קראתי במגזין The Marker על תופעת הרשתות החברתיות ובראשן facebook, על עולמות וירטואלים שלמים ומרתקים שאנשים חיים בהם כמציאות מקבילה לזו האפורה שעוטפת את חייהם השגרתיים. והנה ההזדמנות חשבתי – ללא כל היסוס לחצתי על הלינק המצורף, מלאתי מספר פרטים אישיים והצטרפתי כחבר גאה לרשת.

לא עברו יומיים והודעת דואר חדשה נחתה בתיקיית הדואר הנכנס שלי – "אדם גרינפלד העלה אלבום תמונות חדש לפרופיל שלו". שוב, עקבתי אחר הקישור המצורף, ומיד נחשפתי לשלל תמונות של מה שנראה כמו חופשת החג האחרונה של אדם באילת – אדם על סיפון יאכטה, מרים כוס יין ונראה בשלבי גילופין מתקדמים, אדם חובק תיירת במועדון מפוקפק במרכז העיר, אדם בחליפת צלילה שותה בירה וכהנה וכהנה. סגרתי את הדפדפן בחוסר עניין.

כך התחילה מסכת מתמשכת של עידכוני אדם שהחלו להופיע תדיר בתיבת הדואר שלי – אדם מזמין אותך לתמוך בעצומה "יגאל עמיר – לכלא לעולמים", אדם הצטרף למועדון מעריצי החבובות. וכשהגיע "אדם שלח לך אפליקציה חדשה, האם ברצונך להתקין?", שהתגלתה כפצצת סירחון וירטואלית שניתן להפיץ בין חבריך – הבנתי ש-facebook היא לא כוס התה שלי, ומחקתי את הפרופיל שלי.

האמת - מנקודת מבט מפוכחת אני חייב לומר שאני לא מוצא חידוש רב בתופעת הרשתות החברתיות. בדומה לInstant Messaging- ובדומה לאפליקציות ה-IRC לפניה (למי שעוד זוכר), זוהי לא יותר מאשר פלטפורמת אינטרנט חדשה להשתעמם ביחד. יותר עשירה במולטימדיה, יותר גלבולית – אבל זהה במהות. יש משהו מצער בעובדה שעם כל ההתפתחויות הטכנולוגיות של רשת האינטרנט, שתי ה- killer applications העיקריות הן פלטפורמות שיעמום למינהן ו-porn.

ואולי הבעייה היא אצלי בכלל. כנראה הגיע הזמן להודות בעובדה שאני בן אדם אנטי-סוציאלי ועל-כן נגזר עלי לחיות בניכור בתוך הכפר הגלובלי. אבל לא בן-אדם כמוני ישקוט, ועל-כן החלטתי לעשות מעשה ולהקים פינה באינטרנט לאנשים כמוני. תרשו לי בזאת להכריז על הרשת האנטי-חברתית הראשונה בעולם assbook.

העיקרון ב-assbook הוא פשוט להפליא. כשבן-אדם נרשם לרשת הוא מיד הופך להיות חבר של כולם – כל המשתמשים הרשומים האחרים. מצב זה הוא אידיאלי כמובן לכל אנשי הניו-אייג', בוגרי סדנאות ויפאסאנה, סינטולוגיה וקואצ'ינג ואוהבי מוזיקת עולם על כל סוגיה. מה שמבטיח כמובן שכל אלו לא ירשמו ל-assbook, בהעדר שום פעילות מעניינת עבורם. כי-כן, כל מהותה של רשת assbook היא ביכולת שהיא מעניקה למשתמשיה למחוק חברים מן הפרופיל שלהם.

שוב היית צריך להעביר ערב שלם להקשיב לשטויות של החברה המטופשת של חבר שלך – אין בעייה, כבר למחרת היא תוכל לקבל email המודיע לה שהיא כרגע נודתה מהפרופיל שלך (אין צורף לאשר, אנחנו ב-assbook לא מעודדים אינטראקציה משום סוג); שוב איש שירות עיצבן אותך בטלפון – אל תשכח לקחת את פרטיו ולמחוק אותו ב-assbook. המשתמשים הכבדים הם אלו שבחשבון שלהם נשאר מספר החברים המועט ביותר, האנטיפתים האמיתיים.

אני מודה – בלי sharing ואינטראקציות, פוטנציאל הגידול של assbook הוא קצת מוגבל. גם פוטנציאל הפירסום הוא מעט בעייתי. אולי לא נהיה מושא רכישה אטרקטיבי כמו facebook. אבל גם אצלנו ניתן לפתח אפליקציות. נו טוב, לפחות אפליקציה אחת. נחשתם נכון – solitaire.

נו אז מה אתם חושבים על הרעיון שלי. מוצלח למדי, לא?

הלו?

יש מישהו פה? לאן נעלמו כולם?

הלו?

מחשבות על גניבות לגיטימיות (או תגובה למגיבים)

לראשונה בהיסטוריה של הבלוג ,חשבתי כי מן הנכון להתחייס לתגובות שניתנו לפוסט הקודם שלי לגבי P2P. ראשית, שמחתי מאוד שהצלחתי לחלץ התייחסות רגשית לכתוב, גם אם הרגשות נעו בעיקר בין התנגדות עזה עד כדי זעם, הרי כדברי אוסקר ויילד זה לא כל-כך חשוב מה כותבים עלייך, העיקר שמאייתם את שמך נכון. להערכתי, עיקר ההתנגדות לכתוב ,מקורו במסקנה שלי לגבי הלגיטימיות להורדת סרטים ומוסיקה באופן פירטי; אף על פי שרוב רובו של הפוסט דן בכלל בנושא אחר. ובכן, כשגבי אל הקיר אני מוכן להודות שהמסקנה לא נובעת באופן ישיר מן הכתוב בגוף הפוסט (גיא – לזה התכוונת בפופוליזם?), ואם זאת אני עומד באופן מלא מאחוריה אבל לפני שאסביר למה, הרשו לי עוד פסקה לגבי עניין ה- Hybrid CDN ומודל ה- ISP.

אם לתמצת את הפוסט הקודם במשפט וחצי, הרי שהעניין העיקרי שניסיתי להאיר הוא העלויות החבויות (hidden costs) שקיימות במודל ה-ISP וכיצד הגידול בצריכת וידאו בכלל ו-P2P בפרט בהכרח יציפו אותן על פני השטח (או ליתר דיוק, על-פני חשבון האינטרנט שלנו). ההשקעה הנוספת בתשתית שגיא מדבר עליה לא תפתור את העניין, כיוון שהבעייה אינה ב-capacity על הרשת אלא במודל העסקי של ה- ISP, מודל שמתבסס על אופי שימוש מסויים שמניח בין-השאר שימוש סימולטני קטן מאוד של משתמשים.P2P (חוקי) שובר את רב ההנחות של המודל וכפועל יוצא מייצר הפסד עבור ספקי האינטרנט. אין לי ספק שלאורך זמן יווצרו מודלים עסקיים חדשים, הגיוניים יותר עבור כל הצדדים במשוואה (למשל, חלוקת רווחי פרסום בין ספק התוכן וספק התשתית), אבל התגובה קצרת הטווח תהיה העלאת מחירים עבור הצרכנים.

אך כיוון שהעזתי לפתוח את קופת השרצים של ההורדות הפירטיות, בואו נדבר על זה קצת .... ומן הסתם האספקט המעניין בשאלה זו הוא האספקט המוסרי ולא זה החוקי (כולנו מסכימים שהורדה פירטית היא לא חוקית, תחת ההגדרה הפשטנית של חוקי = מה שהוגדר בחוק), ולדעתי כל התייחסות רצינית לנושא חייבת לבטא מחשבה יותר גמישה מזו הרואה בהורדה פירטית כגניבה. בראש ובראשונה, אני מניח שכולנו נסכים, ולו רק בשל גודל התופעה, כי רוב רובו של ציבור "הפירטים" הוא אינו כזה שהיינו מתייגים אותו תחת פרופיל אישיות קרימינילי. אם לצטט מתגובתו של "האיש הלא-נכון": 'אתה לא עובר ליד חנות בגדים... ומרים מהחנות בלי לשלם' (ואני מתעלם באלגנטיות מההערה העוקבת). ולמרות זאת, אין ספק שבהורדה פירטית אנו פוגעים באופן ישיר באנשים הוגנים אשר בעמל כפיהם יצרו את המוזיקה/סרט אותם אנו צורכים. כיצד אפשר לגשר בין שתי העובדות האלה, כיצד ציבור עצום של אזרחים שבאופן כללי הוא הוגן ושומר-חוק, מוכן לקחת חלק בפעילות שהיא מנוגדת לעיקרון של "חופש הקניין", יוצא שאחת ההנחות שלנו חייבת להיות מוטעית ?!

ואולי לא – ייתכן שהטעות נמצאת לא בהנחות אלא במודל הכלכלי. מודל שמוציא עשרות מיליונים אזרחים מחוץ לחוק, אינו יכול להיות נכון. מודל כלכלי נכון הוא כזה שמבטא איזון בין מחיר המוצר לבין הערך הנתפס (perceived value) שלו בעיני הקונה – נכון, יש פה מידה מסויימת של סובייקטיביות אבל המציאות מוכיחה שבהינתן זכות בחירה רחבה מספיק לצרכן, מחירי המוצרים נוטים לרדת לכיוון נקודת איזון. Apple מנסים לגרום לנו להאמין ש $0.99 הוא המחיר הנכון עבור שיר – אבל האם זה באמת ככה? אם נניח שצרכן מוזיקה ממוצע מעוניין להיוודע לכ-50 שירים חדשים כל חודש. כיוון ש-iTunes לא מספק כלים מתקדמים במיוחד לחיפוש ול"נסה ואז קנה", ניתן להניח שצרכן זה ייאלץ לרכוש כ-80 שירים ע"מ למצוא 50 בהם הוא באמת מעוניין – כלומר להוצאה של $79 בחודש. כעת הבה נשקלל פנימה גם את מחירי הסרטים והסדרות המוצעים ב- iTunes, בעלות של $1.99 עבור פרק בסדרה ו-$14.99 עבור סרט, העלות החודשית הכוללת של ג'וני עלולה להגיע עד כדי $140 לחודש ואף יותר – לפחות פי שניים מהעלות המקובלת היום עבור שירותי בידור מספק הטלויזיה המקומית שלך (ובאיכות הרבה פחות טובה). האם מחיר סביר יותר יכול היה להקטין באופן דרסטי את תופעת הפירטיות וליצור תעשיית בידור חוקית משגשגת – בהחלט ייתכן שכן. יתרה מזאת, מדוע לא למכור את התכנים במודל כלכלי הוגן יותר – כזה למשל שמאפשר תחת תשלום חודשי קבוע להאזין לכל שיר בספרייה כמעט אינסופית (דוגמת Real Rhapsody), הרי נראה שתעשיית המוסיקה יכולה רק להרוויח ממודל כזה שמאפשר למשתמש לגלות מוזיקה חדשה ללא החשש שכל שיר חדש בן 3 דקות, משמעו שלשול ז'טון של $0.99 ל-Jukebox הוירטואלי של אפל. זו רק דוגמה אחת למה שאני מתכוון במודל עסקי נכון יותר, אני ממליץ לקוראים על הספר The Future of Music שמדבר בהרחבה על מודלים מסוג זה.

בנוסף למודל עסקי נכון והוגן יותר, על חברות התקליטים והסרטים לשים דגש על שיווק אותו אספקט של perceived value שהזכרתי מקודם. אני רוצה לחזור לאנלוגיה שעשה TheWrongGuy בין גניבת חולצה לגניבת מוסיקה ולטעון שאין דין אחת כדין רעותה. בניגוד לחולצה, קובץ דיגיטלי ב-mp3 (כמו רב התכנים ע"ג האינטרנט) משתייך למה שמכונה בתיאוריות כלכלה חדשות כ-information goods. סוג זה של מוצרים מתאפיין בתכונה של עלות ייצור ראשונית גבוהה מאוד (תחשבו על עלות ה-Master CD) ואילו עלויות הפצה ושכפול הקרובות לאפס. כפועל יוצא, גם עלות הגניבה היא אפסית שכן היא נגזלת מתוך stock אינסופי – זה אינו מצדיק את הגניבה, אבל זה בא להסביר את היחס השונה (שאין להתכחש אליו) שרוב האנשים מייחסים להעתקה אילגלית של תוכן. העובדה שהעתקת ביטים ממחשב מרוחק למחשב שלי הינה בגדר שכפול ולא העברה, האופי האנונימי של הפעולה והעובדה שהיא אינה פוגעת ב-stock של הסחורה, מאפשרים לפעולה זו לעבור תהליך אחר של רציונליזציה מן האספקט המוסרי. זה לא ממש חשוב אם זו רציונליזציה מוצדקת או לא, מה שחשוב הוא המימד הפרגמטי של גודל התופעה והמטען המוסרי שאנו מייחסים לה. לא פחות חשובה היא אזלת היד הטכנולוגית לאכוף את האיסור – טכנולוגיות הגנת הזכויות (DRM) המנסות לייצר באופן דיגיטלי את המודל הגשמי של שרשראות, אזעקות ואישורי כניסה נפרצות חדשות לבקרים וכיום כבר נשמעים קולות בולטים בתעשייה על אפקט הצמיחה השלילי שהן עצמן מייצרות לשוק המוזיקה הדיגיטלי.

ובכלל, בעיני כל כולו של הטיעון המוסרי בנושא זה הוא לכל היותר צדקנות לשמה – כי בכל מסגרת של חוק/מוסר חייב להתלוות מנגנון אכיפה, אחרת כל הדיון התיאורטי מיותר. איך בכל זאת יוצאים מהפלונטר הזה? האם אפשר בכלל לייצר תמריץ לאנשים לשלם עבור מוצר שניתן להשיג אותו בחינם? התשובה לכך נמצאת בערך המוסף שמתלווה למוצר הנמכר. הדוגמה שנותן TheWrongGuy בתחילת התגובה לגבי מחיר DVD והערך הנלווה האליו (איכות, עטיפה, כתוביות) מדגימה היטב את העיקרון הזה (אם כי לא ברור אילו סרטים בדיוק נמכרים ב-33 שקלים – צר לי, אבל קזבלנקה הוא כבר לא אטרקטיבי כמו שאתה חושב). אבל לא צריך לחפש כל-כך רחוק, רבים מאיתנו מוציאים כסף טוב על מים מינרליים למרות שמי ברז נמצאים בשפע ובעלות כמעט אפסית. שוב – הסוד הוא ביצירת הערך המוסף מלווה בתווית מחיר מאוזנת – חבל שחברות התקליטים ותעשיית הסרטים לא משקיעים יותר אנרגיה בעקרונות אלו – בניית מודל עסקי נכון, תימחור מאוזן ביחס לערך המוצר ושיווק הערך המוסף שלו על-פני האלטרנטיבה החינמית; תחת זה הם מעדיפים לנהל ציד מכשפות של איומים, הפחדות ותביעות כנגד קהל הלקוחות הפונטציאלים שלהם.

ועוד שתי הערות אחרונות עבור TheWrongGuy. ראשית, אני באמת חושב שאתה מכלה את זעמך באיש הלא-נכון (pun intended). מה נכמרו רחמייך על חברות המוזיקה והסרטים. אל תאמין להם כשהם מספרים לך שהם מפסידים כסף בגלל ה-P2P – הם לא, הם רק מרויחים קצת פחות כסף – ופחות מהמון, זה עדיין המון. דרך תהליכים של קונגלומרציה וקונסולידציה, השתנה המבנה העסקי של ארה"ב בשני העשורים האחרונים ומרכז ההון והכוח הפוליטי נמצא היום בידי כ-5 חברות מדיה גדולות, לרוב על חשבון שלילת זכויות אזרח בסיסיות רבות כמו לדוגמה, הזכות לשידורים ציבוריים, איכותים וממומני ממשל. אני ממליץ לך לקרוא ספר מצויין בנושא הנקרא Rich Media, Poor Democracy. בנוסף, כפי שקווין ציין בחוכמה, מהר מאוד תגלה שלמעט אמנים בודדים דוגמת מדונה או בונו, האמן רואה חלק קטן מאוד מן ההכנסות ווודאי כזה שאינו פרופורציונאלי לחלקו ביצירת האמנות עצמה. למעשה, היום מבינים אמנים רבים שהאינטנרט פותח חלון חדש של הזדמנויות לעקוף את מודלי ההפצה המנצלים של חברות המדיה ולהגיע ישירות לקהל המאזינים דרך אתרים דוגמת MySpace או YouTube (חלון שבהדרגה נסגר, כי הלוויתנים של המדיה התחילו לבלוע גם חברות אלו).

הערה אחרונה, אתה מדבר על חרם צרכנים כהבעת מחאה לגיטימית ולכך אני מסכים, אולם לא ברור עד כמה היא אפקטיבית. צריך לזכור שבלי לחץ כלכלי על אותם שומרי-סף שסוגרים את השוק ופוגעים בצרכנים ובענף המוסיקה כאחד – לא סביר לחולל שינוי אמיתי. במקום להסתכל על הורדת סרטים באופן לא-חוקי כגניבה, תנסה לראות את זה כאקטיביזם – וככל אקטיביזם אחר (וזה אף מקרה קל יחסית של אקטיביזם שאינו אלים), הוא אינו תמיד משתלב במסגרת החוק היבש שכנגדו הוא יוצא, אבל ההיסטוריה מראה פעם אחר פעם, שהוא אחת מדרכי התגובה האפקטיביות ביותר בתנאים של דיכוי.

תגובות תתקבלנה בשמחה,

בראד

הכול התחיל בנאפסטר

הגיע הזמן לומר את האמת על Peer-to-Peer. הגיע הזמן, כיוון שמרבית המשתמשים עדיין חושבים שזו הטכנולוגיה הטובה ביותר שהומצאה על-פני כדור-הארץ, שתלמד אחת ולתמיד את חבורת הרשעים של עולם המוסיקה והסרטים לקח ותיצור גן-עדן של הורדות חינם של תכנים דיגיטיליים. אבל, האמת העצובה היא שבזמן שאנחנו משלים את עצמנו בחלום זה, דברים מהותיים משתנים בתעשייה, ובטרם נשים לב, כיוון החץ משתנה ואלו חברות המוסיקה והסרטים שעומדות להפוך להיות המרוויחות העיקריות מטכנולוגיית P2P, ועל חשבון מי? – על חשבון משלם המיסים, כמובן.

אז איך כל זה קרה? - נתחיל בהתחלה ...

כששון פנינג הקים את נאפסטר בשנת ב-1999, מטרתו העיקריות הייתה לאפשר לו ולחבריו הסטודנטים להחליף ביניהם קבצי מוסיקה באופן קל ונוח. וכך נולד האתר Naptser שהיה למעשה תשתית טכנולוגית לתופעה חברתית מוכרת ואהובה, הרי מי מאיתנו בצעירותו לא החליף קלטות מוסיקה עם חבריו? מה שפנינג לא הביא בחשבון, הוא שברגע שאתה פותח שירות לעשרות מיליוני משתמשים התוצאות עשויות להיות מעט בלתי-צפויות, ותוך זמן קצר Napster מצאה את עצמה תחת עשרות תביעות מאמנים, חברות תקליטים ואיגוד ההקלטות האמריקאי, שבסופם הוצא צו סגירה כנגדם שנגמר בפשיטת רגל. בינתיים הלוגו נאפסטר נמכר לשימוש של שירות מוסיקה אחר, חוקי, שון פננינג חצה את הקווים והתחיל לפתח טכנולוגיות לזיהוי הפרה של זכויות יוצרים – אבל פקק הפירטיות לעולם לא חזר כבר אל הבקבוק.

אפליקציות ה-P2P שנולדו בעקבות Napster, דוגמת KaZZa ו- eDonkey כבר כללו שיפורים טכנולוגים שהיקשו על חברות ההקלטות לסגור את האופרציה, אבל זה לקח עוד כ-3 שנים נוספות עד שנולד BitTorrent שגילה את הפוטנציאל של טכנולוגיית P2P כרשת הפצה אפקטיבית של קבצים גדולים. BitTorrent עובד על עיקרון של חלוקת הקובץ (סרט, שיר, תוכנה וכו') לחלקים קטנים וע"י העובדה שכל משתמש מוריד את הקובץ במקביל ממספר משתמשים אחרים, ובאותו זמן משרת משתמשים אחרים באמצעות חלקי הקובץ שכבר נמצאים אצלו. הטכנולוגיה היא מבוזרת לחלוטין ולא דורשת שרתים מרכזיים, והאפקט הוא שבהינתן מספר משתמשים רבים החולקים קובץ, קצב ההורדה שלו גדל משמעותית. לפרוטוקול יש גם מספר תופעות לוואי – הוא צורך משאבי רשת ומעבד במחשב המשתמש, והוא דורש שמשתמשים ישאירו את אפליקציית ההורדה פתוחה זמן רב יחסית (ע"מ שביצועי המערכת הכוללת יהיו טובים) – כמובן, שזה מחיר קטן לשלם עבור גישה "חופשית" למאגר החם ביותר של סרטים, סדרות טלויזיה ומוסיקה – אבל כפי שכבר אמרנו, כל זה משתנה עכשיו ...

בזמן שיד ימין של חברות הסרטים והמוסיקה מפעילה סוללת עורכי-דין להפחיד "מורידים כבדים" ולתבוע אתרים המפרסמים קישוריות להורדות פיראטיות, יד שמאל רוקמת תוכניות לשלב טכנולוגיית P2P כחלק ממנגנון ההפצה הלגיטימי של תכני הוידאו שלהם ע"ג האינטרנט. במודל הקיים היום, אתרי וידאו גדולים דוגמת AOL,Yahoo! ,Disney ורבים אחרים שוכרים למעשה שירותי הפצה מחברות חיצוניות הנקראות
CDN (Content Delivery Networks) שהבולטת שבהם היא חברת Akamai. הצורה בה CDN עובד אינה שונה בהרבה ממודל של השכרת רכב- Akamai מחזיקה אלפי "סניפי השכרה" ע"ג תשתית האינטרנט העולמית, וכשמשתמש במקרוניזיה מבקש לראות סרט ממאגר הוידאו של AOL, Akamai ימצא סניף עם משאבים פנויים בסביבתו של המשתמש, וישדר את הוידאו משרתים מקומיים – כך מובטחת חווית צפייה טובה יחסית (בשל הקרבה של השרת ברשת למשתמש הקצה) וכן הביזור הרב של השרתים מאפשר יכולת לתמוך במספר גדול מאוד של משתמשים סימולטנית. מצד שני, שירותי CDN נחשבים יקרים מאוד עבור מפיץ התוכן. במודל המקובל משלם המפיץ על כל יחידת תעבורה היוצאת מתשתית ה- CDN. המחיר ליחידה הוא בסדר גודל של בין חצי דולר לדולר עבור ג'יגה-בייט של תעבורה. זה אולי לא נשמע הרבה, אבל עבור אתרי וידאו גדולים המשרתים כמה עשרות מיליוני צפיות בחודש העלות עשויה להגיע למיליוני דולר בשנה.

חברות ה-CDN החלו לאחרונה לפזר הבטחות על פיתוחים טכנולוגיים שיאפשרו להם להפחית עבור לקוחותיהם את מחיר ההפצה בעשרות אחוזים. על מה מתבסס אותו "נס" טכנולוגי – ניחשתם נכון, ה- Peer-To-Peer. חברות ה-CDN הגדולות החלו בשנים האחרונות להשקיע ברכישה של חברות קטנות המתמחות בהפצת תכנים בטכנולוגיות P2P. השנה רובן כבר השלימו את האינטגרציה ומציעים פתרונות "מודל משולב" – במודל זה, 60% מתעבורת הוידאו עדיין יוצאת משרתים מרכזיים; ההבדל הוא ב-40% הנותרים שכעת ישורתו באמצעות המחשבים האישיים של המשתמשים עצמם.

ומדוע זה צריך להטריד אותנו? הרי אם חברות הוידאו ישלמו פחות, גם אנחנו נשלם פחות, נכון?! .... לא בדיוק (ולכל אותם קוראים שכבר רוצים להודיע לי שצפיית וידאו באינטרנט היא בכלל בחינם, אני רוצה להזכיר שגם "זמן פרסומות" הוא כסף – ואף אחד לא ממש רוצה לראות 5 דקות פרסומות על כל 10 דקות תוכן). אם נשאר לרגע במודל השכרת הרכב, הרי זה כאילו Avis היו יוצאים במבצע הורדת מחירי ההשכרה, במסגרתו תייר צרפתי המגיע לתל-אביב ייקבל מ-Avis את הרכב שלכם, בזמן שאתם בחופשת הסקי השנתית באספן. נשמע על-פניו רעיון לא רע (הרי גם אתם תהנו מרכב זול באתר הסקי). מצד שני – מי יערוב לכם, שלא תחזרו ארצה לגלות רכב מלוכלך, ומי יודע – אפילו עם דפיקה בצד או תקלה טכנית במנוע? ובנמשל שלנו, הרכב הפרטי הוא ה-PC שלכם אותו אתם מפקירים לחסדי Akamai ושות' כשאתם מסכימים להתקין את תוכנת ה-client שלהם, שיכולה כעת לגשת כרצונה למשאבי המחשב, להתנהג כ-malware או סתם לדפוק את הביצועים שלו.

אבל פה לא נגמר הסיפור – כי נשאלת גם השאלה , מי ישלם על הדלק של אותו תייר צרפתי? – למרבה ההפתעה, לא יהיה זה אותו תייר וגם לא ""Avis אלא אתם-עצמכם. כדי להבין למה, חשוב להכיר את הבסיס העסקי והטכני של רשת האינטרנט. כשאתם קונים מספק האינטרנט חבילת גלישה של נאמר 2 Mbps, הספק מניח שלא כל המשתמשים ישתמשו באותו רגע במלוא נפח "הצינור". למעשה, לרוב הוא מניח שאפילו 5% מכל המשתמשים לא יגיעו לצריכה מלאה. על-פי חישוב זה הוא גם מכלכל את ההוצאות שלו עבור "צינורות" התעבורה אותם הוא מחכיר מספקי תשתית.P2P שובר את המודל הבסיסי הזה, כיוון שהוא מדגיל את נפחי התעבורה בסדר-גודל, ויוצר עומס סימולטני שמתרכז בנקודות הגישה של ספקי האינטרנט. עד היום, רב התוכן הזורם שם הוא ממילא תוצאה של שימוש לא חוקי, ולכן יכלו הספקים לנקוט בטכניקות שונות של "סינון" (כן – הם פשוט "זורקים החוצה" חלק נכבד מהביטים שעוברים דרכם), אולם ברגע ש"ביטים" אלו יהיו שייכים לחברות תוכן גדולות תחת מודל שימוש חוקי – טכניקות אלו לא יהיו קבילות יותר (אחרי הכול, אף אחד לא רוצה להסתכן בתביעת ענק מרופרט מרדוק, נכון?!) – ואז, כשגבם אל הקיר, ל-ISP לא תהיה ברירה אחרת אלא להעלות את מחיר חבילות הגישה.

הם ימכרו לנו הרבה תירוצים, וינסו לגלגל את האשמה לפתחי ספקי התוכן, ה-CDN ואפילו אנחנו, אבל האמת העירומה היא שאנו מרומים במשך שנים – פשוט תקראו את האותיות הקטנות של החוזה שלכם מול ספק השירות, ותגלו שה-ISP מתחייב להשתדל לספק לכם 2Mbps – ונחשו מה, בקרוב מאוד ידפוק בדלתכם נציג מכירות ותוך-כדי משיכת כתפיים יאמר לכם – "השתדלנו, אבל לא הצלחנו – עכשיו, אם אפשר רק את מספר כרטיס האשראי שלכם בבקשה). כי אחרי הכול – Bandwidth הוא משחק סכום-אפס, ואם מישהו מרוויח בקצה האחד, מישהו חייב לשלם על זה בקצה השני.

האם אפשר להילחם בזה? – אפשר. ע"י סירוב להתקין את תוכנות ה-client שהם הכרח לאפשר הפצת P2P, ע"י מעבר לספקי אינטרנט שלא ייכנעו ללחץ העלאת המחירים (תמיד יהיו כאלה), ומעל לכול – ע"י מימוש זכותינו להמשיך להוריד סרטים באופן לא חוקי וללא פרסומות; עד שהחבר'ה שם יימצאו מודל מוצלח יותר, כזה שגם חוסך כסף לנו, ל"צרכנים" ולא רק לספקי התוכן.

עד אז – ניפגש בביטורנט.

בראד

כשהאמנות הפכה למיומנות

(זהירות! ספוילרים בגוף הפוסט)

את התשובה לשאלה מדוע אני לא אוהב את ספרו של רון לשם – "אם יש גן עדן" מצאתי דווקא במילותיו של אריק ברמן – "אלו ימים שהאמנות הפכה למיומנות" (טוב, למען האמת, ברמן שר 'כשאמנות הפכה ליומנות' – אבל בפעם הראשונה ששמעתי את השיר חשבתי שאלו המילים). ובאמת, לא תמיד קל להבחין בקו הדק העובר בין ספרות טובה לטכנאות כתיבה מלוטשת. אין ספק, רון לשם יודע להשתמש בשפה העברית, לכתוב באופן שוטף, לייצר עלילה, לפתח דמויות וכו' – ציון עשר בקורס לכתיבה יוצרת – אבל ספרות אמיתית נדרשת ליותר מזה. היא נדרשת לייצר אצל הקורא חוויה אסתטית, לבנות מנגנוני הזדהות או היקשרות בינו לבין היצירה, להסיר ממנו את חומות ההגנה הבסיסיות של הרגש ואז להפעיל את המניפולציה שתייצר אצלו את האפקט אליו מכוון הסופר – או בקצרה היא צריכה לרגש.

זה נכון לגבי ספרות Fiction באשר היא – למעשה זה נכון לגבי כל צורת אמנות.

בעצם, יש לי בעייה דומה גם אם המוזיקה של אריק ברמן.

ברמן שייך לקבוצת היוצרים המוזיקליים המכונה "קבוצת רימון" – קבוצה הזוכה כיום לליטוף מופרז מצד כל ערוצי התקשורת. בכלל, זה נהיה לאחרונה מאוד פופולארי לשווק לנו זמרים ויוצרים בקבוצות – כשהדוגמה הבולטת ביותר לכך היא כמובן "יוצאי כוכב נולד" – קבוצת זמרים סוג ב' ויוצרים סוג ג' דוגמת הראל סקעת, יהודה סעדו וכמובן המגה-סלב מיס נינט. לעומתה, קבוצת רימון היא בחינת "כוכב נולד לאניני טעם" – ובאמת באופן אישי אני חושב שקרן פלס ואיה כורם הן יוצרות מוכשרות, מירי מסיקה היא מבצעת מצוינת (אם כי שיקול הדעת שלה בבחירת השירים מוטל בספק), ואיתי פרל .... (מי זה בכלל איתי פרל? לדעתי הוא לא קיים בכלל – המצאה שיווקית שנועדה לתת נפח גדול יותר לחבורה). הבעיה שלי אם כן היא לא עם הפרסונות עצמן אלא עם הדרך בה מכונת יחסי הציבור המשומנת שלהם בחרה לשווק לנו אותם – מעין עסקת חבילה במבצע – קנה שמפו וקבל קונידישנר חינם – קנה איה כורם וקיבל חינם שיר שכתב אריק ברמן, חבר טוב של איתי פרל ששוכב עם קרן פלס ,וכולם, ללא יוצא מן הכלל, אוהבים לכתוב שירים למירי מסיקה, חברה מאוד טובה של .... קרן פלס.

ובתוך אחוות המוסיקאים "הנוגעת ללב" הזו מתקיים משחק תפקידים מתוזמר היטב, בו כל שחקן מבצע את תפקידו בדיוק רב למען המשך קיום ההרמוניה הקבוצתית. כחלק ממשחק זה, זכה אריק ברמן לתפקיד כותב השירים השר את שיריו, the singing songwriter"" אותו נווד מודרני חמוש במחברת, עט וגיטרה אקוסטית, דוגמת בוב דילן וליאונרד כהן. אבל דילן וכהן לא ניסו לחקות אף-אחד, הם כתבו ושרו מתוך הדחף הפנימי של האמנות וע"י כך יצרו את האקסמפלר שמצדיק את קיומו של אריק ברמן – וזה מה שהעניק להם את האותנטיות, זו שחסרה כל-כך בשיריו של ברמן. זוכרים את אותה חוויה אסתטית שדיברתי עליה? אצלי היא בדר"כ מתבטאת בצורת צמרמורת בגו, והיא יכולה לקרות כשליאונרד כהן שר על הבגידה של אחיו בו בשיר "Famous Blue Raincoat", או שלו ריד מספר על קרוליין המוכה שלוקחת ספיד ותוהה אם החיים לא אמורים להיות קצת יותר מזה. אבל הכתיבה של ברמן, שנונה ככל שתהא, אינה מסוגלת לפרוץ אל העומק הרגשי הזה והיא נשארת לה מתחכמת מדי, אינטלקטואלית מדי ובעיקר משקיפה מן הצד – וזה לא שאי אפשר לכתוב יותר בימינו שירה אותנטית, קחו לדוגמה את סולן Sliver Jews - דיוויד ברמן (לא – אין קשר משפחתי).

אבל רגע .... רציתי בכלל לכתוב על רון לשם-

נזכיר רק לדוגמה את מה שאמור להיות רגע השיא של הספר – מותו של יונתן שפיצר. יש לי שתי הערות ביקורתיות כלפי האפיזודה הזו. הראשונה קשורה לבניית דמותו של שפיצר - למראית עין, רון לשם בונה את כל העלילה לקראת מוות זה שמצויין כבר בדפיו הראשונים של הספר. לשם כך הוא נוקט טקטיקה של הסתרה מכוונת באמצעות ציון חברי הצוות בשם משפחתם בלבד, וחושף ממש רק ברגע האמת את השם הפרטי – טוב ויפה. הבעייה היא שהוא כלל לא מתחזק את דמותו של שפיצר לאורך הסיפור, ולא מאפשר את ההיקשרות הרגשית אליו שהיא כל-כך חיונית ליצירת האפקט הרגשי במותו. במקום זאת, שפיצר טובע בים הדמויות השטוחות והבנאליות שבאמצעותן מנציח לשם את הסטראוטיפים של אחוות הלוחמים והיחידה הקרבית. רק בפרק הקודם לפרק מותו של שפיצר, נזכר לשם לייצר איזו זוווית אנושית לדמותו (בשיחה בינו לבין לירז (ארז) במלון הצפון), אבל זה כבר מעט מדי, מאוחר מדי. והתוצאה – מותו חולף על פני הקורא באדישות הגובלת בשיעמום, ללא האפקט המזעזע הנדרש.

ההערה השנייה קשורה לנסיון של לשם לייצר אווירה של תיאטרון אבסורד, דרך תיאור חיפושי הצוות אחר ראשו של שפיצר שנערף ממנו בפגיעה של הטיל בוואדיות העולות לבופור. ושוב, גם כאן נוצר אצל הקורא דיסוננס בין הציפייה השקופה של הסופר לזעזע את קוראיו לבין תחושת חוסר העניין שנוצרת אצלם בפועל – דיסוננס, המתקשר גם כאן בעיני לתחושת חוסר האותנטיות של היצירה. השוו זאת למשל לספר אנטי-מלחמתי אחר – "מילכוד 22" (עד כמה שעצם רעיון ההשוואה עצמו גובל כמעט בחילול הקודש), בסצנה בו יוסריאן מטפל בלהט בפציעתו של סנאודן, ולא מבין מדוע חום גופו של זה ממשיך לרדת, עד שהוא מגלה לתדהמתו שבזמן שהוא מתאמץ כל-כך לחבוש את רגלו, שלולית גדלה של דם הולכת ומתפשטת באיזור בטנו, ורועד מפחד הוא פותח את כפתורי חולצתו של הפצוע ולעיניו נגלים להם שפוכים מעיו של סנאודן, שמגלים ליוסריאן את הסוד הנורא, שאדם הוא לא יותר מאשר חומר – דליק, נשרף בקלות, מתכלה, פסולת אורגנית – והקורא, שלאורך העלילה רוכך באמצעות הומור שחור, נזרק חסר-הגנה לתוך הים העמוק של הדיכאון שמקורו בחוסר התכלית שבמלחמה.

אבל אני מניח שלא מלמדים את ג'וזף הלר או את בוב דילן בקורסים לטכנאות כתיבה; מה אני אגיד לכם – אולי אני טועה, אבל אלא אם ברמן או רון לשם יבצעו קפיצה משמעותית קדימה בספר/אלבום הבא שלהם, התחזית שלי היא שדי במהרה התקשרות תאבד בהם עניין ובעקבותיה גם הקהל, ואולי עוד 5 שנים ישמיע איזה מגיש בגלגל"צ שיר שיישמע לנו קצת מוכר, ואנו נאמץ את מצחנו ונפטיר – "קראו לו אריק או רון? מוזר, אני לא מצליח לזכור..."

בראד