הגיע הזמן לומר את האמת על Peer-to-Peer. הגיע הזמן, כיוון שמרבית המשתמשים עדיין חושבים שזו הטכנולוגיה הטובה ביותר שהומצאה על-פני כדור-הארץ, שתלמד אחת ולתמיד את חבורת הרשעים של עולם המוסיקה והסרטים לקח ותיצור גן-עדן של הורדות חינם של תכנים דיגיטיליים. אבל, האמת העצובה היא שבזמן שאנחנו משלים את עצמנו בחלום זה, דברים מהותיים משתנים בתעשייה, ובטרם נשים לב, כיוון החץ משתנה ואלו חברות המוסיקה והסרטים שעומדות להפוך להיות המרוויחות העיקריות מטכנולוגיית P2P, ועל חשבון מי? – על חשבון משלם המיסים, כמובן.
אז איך כל זה קרה? - נתחיל בהתחלה ...
כששון פנינג הקים את נאפסטר בשנת ב-1999, מטרתו העיקריות הייתה לאפשר לו ולחבריו הסטודנטים להחליף ביניהם קבצי מוסיקה באופן קל ונוח. וכך נולד האתר Naptser שהיה למעשה תשתית טכנולוגית לתופעה חברתית מוכרת ואהובה, הרי מי מאיתנו בצעירותו לא החליף קלטות מוסיקה עם חבריו? מה שפנינג לא הביא בחשבון, הוא שברגע שאתה פותח שירות לעשרות מיליוני משתמשים התוצאות עשויות להיות מעט בלתי-צפויות, ותוך זמן קצר Napster מצאה את עצמה תחת עשרות תביעות מאמנים, חברות תקליטים ואיגוד ההקלטות האמריקאי, שבסופם הוצא צו סגירה כנגדם שנגמר בפשיטת רגל. בינתיים הלוגו נאפסטר נמכר לשימוש של שירות מוסיקה אחר, חוקי, שון פננינג חצה את הקווים והתחיל לפתח טכנולוגיות לזיהוי הפרה של זכויות יוצרים – אבל פקק הפירטיות לעולם לא חזר כבר אל הבקבוק.
אפליקציות ה-P2P שנולדו בעקבות Napster, דוגמת KaZZa ו- eDonkey כבר כללו שיפורים טכנולוגים שהיקשו על חברות ההקלטות לסגור את האופרציה, אבל זה לקח עוד כ-3 שנים נוספות עד שנולד BitTorrent שגילה את הפוטנציאל של טכנולוגיית P2P כרשת הפצה אפקטיבית של קבצים גדולים. BitTorrent עובד על עיקרון של חלוקת הקובץ (סרט, שיר, תוכנה וכו') לחלקים קטנים וע"י העובדה שכל משתמש מוריד את הקובץ במקביל ממספר משתמשים אחרים, ובאותו זמן משרת משתמשים אחרים באמצעות חלקי הקובץ שכבר נמצאים אצלו. הטכנולוגיה היא מבוזרת לחלוטין ולא דורשת שרתים מרכזיים, והאפקט הוא שבהינתן מספר משתמשים רבים החולקים קובץ, קצב ההורדה שלו גדל משמעותית. לפרוטוקול יש גם מספר תופעות לוואי – הוא צורך משאבי רשת ומעבד במחשב המשתמש, והוא דורש שמשתמשים ישאירו את אפליקציית ההורדה פתוחה זמן רב יחסית (ע"מ שביצועי המערכת הכוללת יהיו טובים) – כמובן, שזה מחיר קטן לשלם עבור גישה "חופשית" למאגר החם ביותר של סרטים, סדרות טלויזיה ומוסיקה – אבל כפי שכבר אמרנו, כל זה משתנה עכשיו ...
בזמן שיד ימין של חברות הסרטים והמוסיקה מפעילה סוללת עורכי-דין להפחיד "מורידים כבדים" ולתבוע אתרים המפרסמים קישוריות להורדות פיראטיות, יד שמאל רוקמת תוכניות לשלב טכנולוגיית P2P כחלק ממנגנון ההפצה הלגיטימי של תכני הוידאו שלהם ע"ג האינטרנט. במודל הקיים היום, אתרי וידאו גדולים דוגמת AOL,Yahoo! ,Disney ורבים אחרים שוכרים למעשה שירותי הפצה מחברות חיצוניות הנקראות
CDN (Content Delivery Networks) שהבולטת שבהם היא חברת Akamai. הצורה בה CDN עובד אינה שונה בהרבה ממודל של השכרת רכב- Akamai מחזיקה אלפי "סניפי השכרה" ע"ג תשתית האינטרנט העולמית, וכשמשתמש במקרוניזיה מבקש לראות סרט ממאגר הוידאו של AOL, Akamai ימצא סניף עם משאבים פנויים בסביבתו של המשתמש, וישדר את הוידאו משרתים מקומיים – כך מובטחת חווית צפייה טובה יחסית (בשל הקרבה של השרת ברשת למשתמש הקצה) וכן הביזור הרב של השרתים מאפשר יכולת לתמוך במספר גדול מאוד של משתמשים סימולטנית. מצד שני, שירותי CDN נחשבים יקרים מאוד עבור מפיץ התוכן. במודל המקובל משלם המפיץ על כל יחידת תעבורה היוצאת מתשתית ה- CDN. המחיר ליחידה הוא בסדר גודל של בין חצי דולר לדולר עבור ג'יגה-בייט של תעבורה. זה אולי לא נשמע הרבה, אבל עבור אתרי וידאו גדולים המשרתים כמה עשרות מיליוני צפיות בחודש העלות עשויה להגיע למיליוני דולר בשנה.
חברות ה-CDN החלו לאחרונה לפזר הבטחות על פיתוחים טכנולוגיים שיאפשרו להם להפחית עבור לקוחותיהם את מחיר ההפצה בעשרות אחוזים. על מה מתבסס אותו "נס" טכנולוגי – ניחשתם נכון, ה- Peer-To-Peer. חברות ה-CDN הגדולות החלו בשנים האחרונות להשקיע ברכישה של חברות קטנות המתמחות בהפצת תכנים בטכנולוגיות P2P. השנה רובן כבר השלימו את האינטגרציה ומציעים פתרונות "מודל משולב" – במודל זה, 60% מתעבורת הוידאו עדיין יוצאת משרתים מרכזיים; ההבדל הוא ב-40% הנותרים שכעת ישורתו באמצעות המחשבים האישיים של המשתמשים עצמם.
ומדוע זה צריך להטריד אותנו? הרי אם חברות הוידאו ישלמו פחות, גם אנחנו נשלם פחות, נכון?! .... לא בדיוק (ולכל אותם קוראים שכבר רוצים להודיע לי שצפיית וידאו באינטרנט היא בכלל בחינם, אני רוצה להזכיר שגם "זמן פרסומות" הוא כסף – ואף אחד לא ממש רוצה לראות 5 דקות פרסומות על כל 10 דקות תוכן). אם נשאר לרגע במודל השכרת הרכב, הרי זה כאילו Avis היו יוצאים במבצע הורדת מחירי ההשכרה, במסגרתו תייר צרפתי המגיע לתל-אביב ייקבל מ-Avis את הרכב שלכם, בזמן שאתם בחופשת הסקי השנתית באספן. נשמע על-פניו רעיון לא רע (הרי גם אתם תהנו מרכב זול באתר הסקי). מצד שני – מי יערוב לכם, שלא תחזרו ארצה לגלות רכב מלוכלך, ומי יודע – אפילו עם דפיקה בצד או תקלה טכנית במנוע? ובנמשל שלנו, הרכב הפרטי הוא ה-PC שלכם אותו אתם מפקירים לחסדי Akamai ושות' כשאתם מסכימים להתקין את תוכנת ה-client שלהם, שיכולה כעת לגשת כרצונה למשאבי המחשב, להתנהג כ-malware או סתם לדפוק את הביצועים שלו.
אבל פה לא נגמר הסיפור – כי נשאלת גם השאלה , מי ישלם על הדלק של אותו תייר צרפתי? – למרבה ההפתעה, לא יהיה זה אותו תייר וגם לא ""Avis אלא אתם-עצמכם. כדי להבין למה, חשוב להכיר את הבסיס העסקי והטכני של רשת האינטרנט. כשאתם קונים מספק האינטרנט חבילת גלישה של נאמר 2 Mbps, הספק מניח שלא כל המשתמשים ישתמשו באותו רגע במלוא נפח "הצינור". למעשה, לרוב הוא מניח שאפילו 5% מכל המשתמשים לא יגיעו לצריכה מלאה. על-פי חישוב זה הוא גם מכלכל את ההוצאות שלו עבור "צינורות" התעבורה אותם הוא מחכיר מספקי תשתית.P2P שובר את המודל הבסיסי הזה, כיוון שהוא מדגיל את נפחי התעבורה בסדר-גודל, ויוצר עומס סימולטני שמתרכז בנקודות הגישה של ספקי האינטרנט. עד היום, רב התוכן הזורם שם הוא ממילא תוצאה של שימוש לא חוקי, ולכן יכלו הספקים לנקוט בטכניקות שונות של "סינון" (כן – הם פשוט "זורקים החוצה" חלק נכבד מהביטים שעוברים דרכם), אולם ברגע ש"ביטים" אלו יהיו שייכים לחברות תוכן גדולות תחת מודל שימוש חוקי – טכניקות אלו לא יהיו קבילות יותר (אחרי הכול, אף אחד לא רוצה להסתכן בתביעת ענק מרופרט מרדוק, נכון?!) – ואז, כשגבם אל הקיר, ל-ISP לא תהיה ברירה אחרת אלא להעלות את מחיר חבילות הגישה.
הם ימכרו לנו הרבה תירוצים, וינסו לגלגל את האשמה לפתחי ספקי התוכן, ה-CDN ואפילו אנחנו, אבל האמת העירומה היא שאנו מרומים במשך שנים – פשוט תקראו את האותיות הקטנות של החוזה שלכם מול ספק השירות, ותגלו שה-ISP מתחייב להשתדל לספק לכם 2Mbps – ונחשו מה, בקרוב מאוד ידפוק בדלתכם נציג מכירות ותוך-כדי משיכת כתפיים יאמר לכם – "השתדלנו, אבל לא הצלחנו – עכשיו, אם אפשר רק את מספר כרטיס האשראי שלכם בבקשה). כי אחרי הכול – Bandwidth הוא משחק סכום-אפס, ואם מישהו מרוויח בקצה האחד, מישהו חייב לשלם על זה בקצה השני.
האם אפשר להילחם בזה? – אפשר. ע"י סירוב להתקין את תוכנות ה-client שהם הכרח לאפשר הפצת P2P, ע"י מעבר לספקי אינטרנט שלא ייכנעו ללחץ העלאת המחירים (תמיד יהיו כאלה), ומעל לכול – ע"י מימוש זכותינו להמשיך להוריד סרטים באופן לא חוקי וללא פרסומות; עד שהחבר'ה שם יימצאו מודל מוצלח יותר, כזה שגם חוסך כסף לנו, ל"צרכנים" ולא רק לספקי התוכן.
עד אז – ניפגש בביטורנט.
בראד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה