יום שישי, 10 בנובמבר 2006

מצעד הגאווה: היה בעיקר חם

על-מנת שלא יאמרו חלילה שאני רק מדבר ולא עושה, החלטתי להקריב בוקר יום שישי נעים ושימשי בתל-אביב ולעלות לירושלים היוקדת לקחת חלק במצעד הגאווה. לאחר שנקבע ובוטל ושוב נקבע והחליף תוואי ולבסוף בגלגולו השישי או השביעי בלחץ המשטרה וזוועות בית-חנון התקפל לכדי עצרת סגורה, לא נותר עוד ראוי לשמו. שיאו של ה"מצעד "היה הליכה של כחמישים מטרים לאורך מגרשי הטניס של קמפוס גבעת-רם בואכה יציעי האיצטדיון. שם, סגורים בגדרות מרושתות, התקבץ לו בכבשן ירושלמי המון מיוזע, מגומגם בצבעוניותו, מעט מתנצל על ההטרדה.

היה מן האירוניה בסיסמאות החופש, הבית הפתוח וה"אין גבולות" שהתנוססו על שלטי המשתתפים על רקע המתחם הסגור שבגבולותיו התקיים האירוע. כאילו, הסכימו החרדים והמשטרה להקצות חצר אחורית עבור ההומואים שיוכלו שם לעסוק בעניניהם המוזרים, "אבל בבקשה לא לצאת מהחצר, ולא לצעוק בין 2-4 כדי שלא להפריע את מנוחת השכנים".

אחרי כל האיומים, ההפחדות, השריפות והקללות מן הנמנע היה לא לחוש תחושה חזקה של אנטי-קליימקס. אם ברוח האירוע נשאר לרגע בעולם הדימויים המיני, הרי שמרוב foreplay מוגזם, האירוע עצמו נראה כאקט של שפיכה מוקדמת. אין לי מושג היכן בחרו החרדים להביע את מחאתם היום, אני יכול לספר לכם שהחרדים היחידים שאני פגשתי היו אלו שמכרו לי את הקראוסון גבינה במאפיית אנג'ל בה עצרנו בדרך להפנינג (מומלץ מאוד, דרך אגב).

אחרי מעבר של כשבעה מחסומים רצופים, בהם שוטרים אדיבים שאלו אותנו שוב ושוב לסיבת בואנו והאם אנחנו עיתונאים, הגענו (עבדכם הנאמן, גיסו וחבר של הגיס) אל האיצטדיון עצמו מעט אחרי השעה אחת-עשרה. כבר בכניסה קיבל את פנינו משתתף פעיל שחילק לנו פלייר אשר בצידו האחד נכתב באותיות צפופות מניפסט גאה בזכות ההומו-לסביות. הוא הסתיים בקריאת "חזק חזק ונתחזק" אשר הוקדש לכל משלחות המצעד הכוללות (על-פי הכרוז) את כל תתי הקבוצות הבאות (מצוטט במקור):

"...לצועדים, לקהילה הירושלמית הגאה ולידידיה, להומואים וללסביות, לגברים הטרנסקסואלים ולנשים הטרנסקסואליות, לביסקסואלים ולפאנסקסואליות, לפוליאמורים ולא-מיניות, להטרוסקסואלים ולטרנסג'נדרים, לפמיניסטיות ולאנשי הסאדו-מאזו, לקרוסדרסרס ולסטון בוצ', לבי-ג'נדר ולתוהות, לאנשים אינטרסקס ולג'נדרקוויר, לפאמיות ולדובים, לאוחצ'ות ולויאז'ות למלכי הדראג ולמלכות הדראג ..."

אני וגיסי עמדנו נבוכים, מודים בבורותינו מול לקסיקון רחב כל-כך של מילים זרות. חברו של גיסי, הומו מוצהר, נחל הצלחה גדולה יותר בביאור רוב המושגים אם כי גם הוא כשל לפצח את הקוד עד סופו (הפירושים המלאים שמורים במערכת). אגב, בצידו השני של המנשר התנוססו בגאון מילות "שיר הפרטיזנים".

האירוע עצמו עבר על-פי פורמט קבוע של עצרת – בתפקיד איש הרוח המיוסר – סמי מיכאל; זהבה גלאון ודב חנין בתפקיד נציגי השלטון והדג נחש בתור להקת הבית (עכשיו אתם מעריכים את גודל ההקרבה שלי?); את קטעי הקישור נשאו שני/שתי טרנסוויסטים שאת שמם שכחתי (או שאולי היו אלו אוחצ'ות – אני לא בטוח).

האם אני שמח שעשיתי את כל הדרך למען המפגן העייף הזה? האמת היא שכן, כי אחרי כל הפאשיזם והטרור החרדי, הבוז לדמוקרטיה מצד המשטרה ומוסדות השלטון וההומופוביה החילונית, בשורה התחתונה – מצעד הגאווה התקיים, עייף וחייור ככל שיהיה. ואולי, במובן מסויים, טוב שהסתיים באקורד מינורי, כי אחרי כל-כך הרבה גופים שאיימו להפקיע אותו מהקונטקס המקורי שלו – החרדים והנוצרים והשוטרים ושרים והיועצים והח"כים ומגיני-ירושלים ולוחמי הדמוקרטיה ואפילו הראלים – בסוף התקפלו כולם, ומה שנשאר זה קהילה אחת שכל מה שרצתה זה לצעוק את צעקתה באופן תרבותי ודמוקרטי.

אחרי ששרדנו את כל שירי הדג נחש ועוד שני נאומים טרחניים הרגשתי ששילמתי את חובתי האזרחית ליום אחד. הסתכלנו שלושתנו זה על זה והנהנו זה לזה בהבנה – "קדימה, חומוס באבו-גוש".

בראד

והרס שזרע צה"ל מעט יותר צפונה; עכשיו הוא מגלה פתאום הבנה למצוקת החרדים. האין אלה אותם דתיים שאהבתם לשנוא רק לפני שנים מספר, כשהכתרתם עליכם למלך את טומי לפיד. אותו שוביניסט וגזען שהעניק לכם, ולו רק להרף עין, את מה שייחלתם לו כל השנים – להיות מגזר

יש לומר את האמת – אנחנו עם הסובל מהומופוביה לאומית. קל יותר להזדהות עם הציבור החרדי, הרי הוא מזכיר לנו את סבי סבינו; קל יותר מאשר להתמודד עם הרמת הראש המתריסה של אלו שעדיין מוקצים מחמת מיאוס גם בקרב הליברלים שבקרבנו; עם צורת הלבוש שלהם, עם צורת הדיבור שלהם, עם שאט הנפש בלחשוב על מה שהם עושים בחדרי-חדרים; קל יותר להניח לפחדים הקמאים שלנו לישון.

כל אותם המבקשים לבטל את המצעד – אתם אולי לא תודו בזה, אבל ייתכן שהחרדים אומרים את מה שאתם בעצם מרגישים עמוק בפנים.

חבל שההומופוביה שלכם הורגת לנו את הדמוקרטיה.

ביום שישי 9.11.06 יתקיים, בעזרת השם, מצעד הגאווה בירושלים – תהיה שם מעט גאווה והרבה מאוד בושה.

בראד

יום רביעי, 8 בנובמבר 2006

מצעד הבושה

התביישו לכם – החרדים. הגרעין המסית וההמון המוסת. אתם ההוכחה החיה לכך שפונדמנטליזם דתי-קיצוני אינו מנת חלקתם הבלעדית של משטרים שיעים-מוסלמים ושטרור פנאטי קיים גם-קיים במחוזותינו.

התביישו לך שם במשטרה. אני מסרב להאמין ששלום הציבור עומד בראש מעיניכם. לו רציתם, יכולתם כבר עכשיו לרסן את גרעין האלימות ולהחזיר את הסדר על כנו. הרי זהו תפקידכם, לא?! האמת היא שאינכם ששים לסיבוב נוסף של מלחמת יהודים ביהודים ועוד למען חבורה של מתרוממים. אני לא זוכר אתכם חרדים כל-כך לשלומם של 13 אזרחי ישראל בהם יריתם באוקטובר אחד לפני שש שנים. אבל יש אזרחים, ויש אזרחים ....

מר אולמרט – גם אתה צריך להתבייש. ברצוני לדעת איזו זכות אתה זוקף בדיוק לזכות החרדים, האם זו הזכות להצית צמיגים? הזכות לפזר נינג'ות ולהפר את הסדר הציבורי? הזכות לדרדר עגלת אשפה על פגוש מכונית של עובר אורח? או אולי הזכות של קומץ מנהיגים להסית ציבור שלם, וכבר פולסא דנורא נשמע באוויר. כבר שכחת מי נרצח פעם אחרונה שהסתה כזו קרתה?

גם הציבור החילוני אינו חף מבושה. כל מי שעומד אדיש ושותק בזמן שמאיימים לגזול ממנו עוד פיסה מהדמוקרטיה. כל מי שמתנגד או לא מבין מה צורך בכל הפרובוקציה הזו, במומו פוסל. שכן עצם קיומנו הדמוקרטי הוא פרובקטיבי. הרי להקים מדינה דמוקרטית במתחם טוטאליטרי גם זו פרובוקציה, ולנסות להשתית אורח חיים נורמאלי לעם שהעקרון המגדיר ההיסטורי שלו הוא הא-נורמאליות זו פרובקציה. כן, גם הזכות להתארגן כקבוצה, ולהביע דעה או אמירה לא-פופולארית ככל שתהא היא פרובוקציה; הפרובוקציה הזו היא אולי ה- raison d’etre היחיד שנשאר לנו על חלקת אדמה זו.

משקר לעצמו מי שחושב שנסערה נפש הדתיים מהמתירנות והאקסטרוורטיות של הצועדים (שחוזרים ומבטיחים לשמור על מצעד צנוע); לפחות אלו נאמנים לעצמם ולא מסתירים את העובדה שהתנגדותם האמיתית היא לעצם התועבה והשיקוץ שבמשכב-זכר. מי שחושב שדעות חשוכות אלו הן מנת חלקם הבלעדית של קיצונים דוגמת יהודה משי-זהב מוזמן לסור ולקרוא את דברי סגן ראש הממשלה אלי ישי, שהצהיר בעתירה לבג"ץ על התנגדותו הנחרצת גם למצעדי גאווה בתל-אביב.

יותר מכל מבישה דממת האלחוט של אותו חלק בעם המחשיב עצמו כמלח הארץ – האליטה ומעמד הביניים המייצגים בעיני עצמם את השכבה הליברלית-נאורה בעם. תרשו לי לשאול אתכם – אתם שכל-כך נחרדים מחלוקת ירושלים, מתי בדיוק החלטתם להעניק אותה חינם לרשותם הבלעדית של החרדים? תאמינו לי שאיני סובל מעודף סנטימנטים לעיר הזו, אבל אפילו אני לא מוכן להכתיר אותה למכה או לוותיקן. מי שנפגע מביטוי דמוקרטי לגיטימי ולא אלים של ציבור חילוני בליבה של בירת המדינה, מוזמן להסתגר במרפסתו או לסור למאה-שערים, שם מובטח לו שנכסי צאן הברזל של דתו ישארו מוגנים. לא כל ציווי דתי ראוי לכבדו – שהרי אם כך הדבר, אני מציע לבטל לאלתר את חגיגות יום העצמאות בירושלים וכן את טקסי יום-הזיכרון – גם אלו נוגדים את הקו האידאולוגי של היהדות האורתודוכסית.

האמת היא שמעמד הביניים "המשכיל" אינו נאור או מוכוון אידיאולוגיה כפי שהיה רוצה להאמין, אלא מגיב באופן פרובנציאלי ופרימיטיבי על הקורה סביבו; מרים צעקה גדולה על עוולות הנעשות בביצת הזעיר-בורגנות שלו אך מפגין אטימות הגובלת ברשע סביב הזר, הקסנופובי. הוא יפגין זעזוע על כך שהעלו את המס על רכבי הליסינג, אבל יצביע בעד רפורמות שנועדו לרושש את מיעוטי האמצעים; יפתח את דלתו אל פליטי הצפון (רק בשעת מלחמה כמובן) אבל יעמוד אדיש אל מול חורבן והרס שזרע צה"ל מעט יותר צפונה; עכשיו הוא מגלה פתאום הבנה למצוקת החרדים. האין אלה אותם דתיים שאהבתם לשנוא רק לפני שנים מספר, כשהכתרתם עליכם למלך את טומי לפיד. אותו שוביניסט וגזען שהעניק לכם, ולו רק להרף עין, את מה שייחלתם לו כל השנים – להיות מגזר

יש לומר את האמת – אנחנו עם הסובל מהומופוביה לאומית. קל יותר להזדהות עם הציבור החרדי, הרי הוא מזכיר לנו את סבי סבינו; קל יותר מאשר להתמודד עם הרמת הראש המתריסה של אלו שעדיין מוקצים מחמת מיאוס גם בקרב הליברלים שבקרבנו; עם צורת הלבוש שלהם, עם צורת הדיבור שלהם, עם שאט הנפש בלחשוב על מה שהם עושים בחדרי-חדרים; קל יותר להניח לפחדים הקמאים שלנו לישון.

כל אותם המבקשים לבטל את המצעד – אתם אולי לא תודו בזה, אבל ייתכן שהחרדים אומרים את מה שאתם בעצם מרגישים עמוק בפנים.

חבל שההומופוביה שלכם הורגת לנו את הדמוקרטיה.

ביום שישי 9.11.06 יתקיים, בעזרת השם, מצעד הגאווה בירושלים – תהיה שם מעט גאווה והרבה מאוד בושה.

בראד

יום ראשון, 5 בנובמבר 2006

מסע הקסם המיסתורי

ה- iPod Nano פשוט לא עושה לי את זה. אני יודע, אני יודע – הוא cool והוא דק ומגיע ב- 5 צבעים עם או בלי חתימה של בונו, אבל מה לעשות – הוא פשוט צר מלהכיל. עם 4GB נפח איחסון, הנאנו יכול לשאת כ-2900 דקות של מוסיקה (אני מניח איכות סבירה של 192kbps mp3). זה נשמע לא רע, אבל אם מחלקים את זה ל 70 דקות, אורך ממוצע של CD, מקבלים קצת יותר - 40 דיסקים. זה לא הרבה בכלל. מבין החברים שלי, אפילו לאלו בעלי עניין מינימלי במוסיקה יש יותר מ- 40 דיסקים בבית. לי אישית, יש כ- 150 דיסקים ועוד כמות כזו של מוסיקה דיגיטלית על המחשב. לכן קניתי את ה- iPod 30GB בו מאוחסנת באופן קבוע כל המוסיקה שלי.

ולמה חשוב לי כל-כך לשאת איתי את כל המוסיקה באשר אני הולך? – טוב, בשביל להסביר את זה נצטרך לחזור קצת אחורה בזמן ....

לצד מחשבים וכדורגל, מוזיקה תפסה בילדותי את החלק המשמעותי ביותר. אני זוכר את עצמי קם עם מוזיקה, הולך לישון עם מוזיקה, לומד לבחינות ... יש לי זיכרון עמום מגיל 15 – אני חוזר מבית-ספר בצהריים, נשכב על המיטה, הראש בין שני רמקולים של רדיו-טייפ, שם את זיגי סטארדסט בפול ווליום והולך לישון שנת צהריים. בשורת ה- CD עוד לא הגיעה אז לעולם, ובטח שלא האינטרנט - וכך אני זוכר את עצמי עסוק מן הבוקר עד הערב בלהקליט לקלטות מוזיקה חדשה שגיליתי, ולצרף אותן לאוסף האישי שהלך ותפח. אני חושב שבשיאו הגיעה האוסף ל- 350 קלטות. הן היו מסודרת על 3 מדפים רחבים, מונחות על המימד הצר שלהן כדי לחסוך מקום. כיוון שבסידור כזה לא היה ניתן לראות את העטיפה, היה צורך בשיטת תיוג ואינדקס בכדי למצוא משהו בערמת השחת. על כן הייתי יושב ומדביק מדבקות צרות על החלק החשוף של הקלטת. על כל מדבקה נרשם המספר הסידורי של הקלטת, ובדר"כ קו אופקי חצה את המדבקה ובכל צד שלו נרשם באותיות קטנות שם האלבום והאמן. (בדר"כ נכנסו שני תקליטים לקלטת אחת) בנוסף היו גם סימנים מוסכמים כמו D(ouble) לאלבום כפול L(ive) להופעה חיה וכו'. חוברת שתיחזקתי באופן קבוע הכילה רשימה סדורה של כל הקלטות וכן אינדקס עפ"י שם האמן לאיחזור מהיר. (כמובן שעל כל קלטת, הייתי רושם באופן מסודר את רשימת כל השירים)

עכשיו כשאני משחזר אחורה קשה לי להבין את זה ... אני לא בן-אדם חרוץ או טרחן ביסודי, אני לא זוכר את עצמי מריץ "פרוייקטים" דומים בתחומים אחרים בילדותי, וודאי שאני לא מתנהג ככה היום. ההסבר היחיד שלי לאובססיה הזו היא במשמעות שנשאה אסופת הקלטות הזו לגבי חיי הפרטיים. בהרבה מובנים היווה האוסף הזו (וחשוב מכך, ההיסטוריה של התהוותו) מעין ביוגרפיה של חיי. החברים שלי, הלימודים, המשפחה וכל ההתרחשויות בילדותי שנעו במישורים אלו היו משניים וארעיים מול "מסע הקסם המסתורי" שפתחה לי המוסיקה. כל אמן חדש, כל גילוי של אלבום והקשרים שהוא מושך לאמנים ואלבומים אחרים, רשמו פרקים נוספים בגרעין המרכזי שסבבתי סביבו, והוסיפו גיבורים חדשים לפנתיאון האישי שלי. באופן מעניין, כמעט אף-פעם לא נמשכתי אל ההתרחשות העכשווית במוסיקה (למרות שהכרתי אותה טוב) אלא גיליתי להקות, שנים אחרי שהן התפרקו (הסמיתס', הביטלס) או אמנים אחרי שהם מתו (ג'ים מוריסון, ניק דרייק) וכך ניהלתי לי צירים מקבילים של זמן שנעו בחופשיות בשלושת העשורים 80-60 דרך הנקודות שהתוו שנות היציאה של האלבומים.

אחר-כך הגיע ה- CD והרג לו באיטיות את הקלטות והתקליטים (או כדברי קוטנר: "התקליט מת, ויש לי 15,000 גוויות בבית"). אוסף חדש של מוסיקה נבנה אצלי בבית, אבל זה היה כבר אוסף אחר – איטי, זקן, ללא השקעה וללא תיוג .. וכן, ללא רגש. ה- CD בטבעו הוא פורמט לקנייה ולא להקלטה (תמיד שנאתי לצרוב (CDs. 300+ הקלטות נדחפו לתוך ארגזים ובאחד ממעברי הדירה נזרקו לפח (למעט 10-20 הקלטות נדירות שעוד שמורות אצלי איפשהו).

והנה, מגיעים לו ה- iPod וה- mp3 ומחזירים עטרה ליושנה. אני קורא בעיתון או באינטרנט על דיסק חדש. שעתיים אחרי, הדיסק מונח בשלמותו בפורמט mp3 אצלי ב- iPod. iTunes גם דואג להוריד את שמות השירים ואפילו תמונה של עטיפת האלבום (מה עם מילות השירים?). וכך, אני יכול שוב לבנות לי אוסף חדש – מורשת חדשה. אלא שעכשיו אני גם יכול לקחת אותו איתי לכל מקום. ממש כאילו העמסתי את כל אוסף הקלטות שלי יחד עם רדיו-טייפ על הגב, אבל עם הרבה פחות כאבי-גב.

יש עוצמה מסוימת בלקחת בכיס של המכנסיים את כל המוסיקה האהובה עלייך. מבחינתי, זה כמו לנשוא על עצמי חלק מרכזי באישיות שלי; בסרט (האהוב) High Fidelity יש משפט מפתח: "It's not what you are like, it's what you like". אני חי על-פי המשפט הזה. אם הייתי מספר לכם שאני מהנדס מחשבים, נשוי, גר בתל-אביב ועובד בהיי-טק – זה היה מלמד אתכם משהו לגביי? ואם הייתי אומר לכם שאני שומע דילן, לו ריד, ניק קייב ופיטר האמיל (לאותם עשרה אנשים שיודעים מי זה...)? – לי התשובה די ברורה (אני טיפוס דיכאוני-התאבדותי ... סתם, סתם).

במובנים רבים זו גם את דרך ההתייחסות שלי לאנשים אחרים. כשאני מגיע בפעם הראשונה לבית חדש אני דבר ראשון סוקר את אוסף הדיסקים של הבן-אדם. אם אני מוצא שם ניק קייב או דויד בואי אז אני כבר יודע שהבן-אדם לא יכול להיות חרא מוחלט (שמישהו יגיד לי שלליברמן יש את כל הדיסקים של דילן בבית, אני אהיה הרבה יותר רגוע ...) מצד שני, אין הרבה סיכוי ל"יחסים ארוכי-טווח" עם מישהו שבראש האוסף שלו מתנוססים בגאווה אלבומי Air Supply.

אני יודע, זה נשמע מתנשא ושיפוטי, אבל אני רוצה להבהיר, אני לא שופט אנשים על-פי המוסיקה שהם שומעים, אני פשוט מנסה לגלות איזורי חפיפה בינם לביני. אני מאמין שהמוסיקה מגדירה אותי במידה רבה – וחפיפה גבוהה עם מישהו אחר היא סיכוי לתקשורת במציאות שבה רוב הזמן אני מרגיש בעיקר זרות כלפי הסובבים אותי. זה לא מגיע מנקודה של התנשאות אלא ממקום של בדידות ...

אז עכשיו אני נושא את הביוגרפיה שלי על חתיכה קטנה של פלסטיק ואלקטרוניקה, ויכול כמעט בכל רגע נתון לחזור במנהרת הזמן הפרטית שלי אל השירים של כל תקופה בחיי. מבחינתי זו רק ההתחלה כי זו ביוגרפיה מאוד חסרה .. חסרים בה הסרטים האהובים עלי (כמו למשל "האמת של תיאמן" בכיכובה של אדריאן שלי שנמצאה מתה היום), הספרים ונכסים אינטלקטואלים אחרים. אני מאמין שגם זה משתנה, אבל על כך בפוסט הבא.

בינתיים, אם אתם רואים אותי עם חוט לבן משתלשל מהאוזניים, תשאלו אותי מה אני שומע ... זו יכולה להיות תחילתה של ידידות מופלאה.

בראד