לראשונה בהיסטוריה של הבלוג ,חשבתי כי מן הנכון להתחייס לתגובות שניתנו לפוסט הקודם שלי לגבי P2P. ראשית, שמחתי מאוד שהצלחתי לחלץ התייחסות רגשית לכתוב, גם אם הרגשות נעו בעיקר בין התנגדות עזה עד כדי זעם, הרי כדברי אוסקר ויילד זה לא כל-כך חשוב מה כותבים עלייך, העיקר שמאייתם את שמך נכון. להערכתי, עיקר ההתנגדות לכתוב ,מקורו במסקנה שלי לגבי הלגיטימיות להורדת סרטים ומוסיקה באופן פירטי; אף על פי שרוב רובו של הפוסט דן בכלל בנושא אחר. ובכן, כשגבי אל הקיר אני מוכן להודות שהמסקנה לא נובעת באופן ישיר מן הכתוב בגוף הפוסט (גיא – לזה התכוונת בפופוליזם?), ואם זאת אני עומד באופן מלא מאחוריה אבל לפני שאסביר למה, הרשו לי עוד פסקה לגבי עניין ה- Hybrid CDN ומודל ה- ISP.
אם לתמצת את הפוסט הקודם במשפט וחצי, הרי שהעניין העיקרי שניסיתי להאיר הוא העלויות החבויות (hidden costs) שקיימות במודל ה-ISP וכיצד הגידול בצריכת וידאו בכלל ו-P2P בפרט בהכרח יציפו אותן על פני השטח (או ליתר דיוק, על-פני חשבון האינטרנט שלנו). ההשקעה הנוספת בתשתית שגיא מדבר עליה לא תפתור את העניין, כיוון שהבעייה אינה ב-capacity על הרשת אלא במודל העסקי של ה- ISP, מודל שמתבסס על אופי שימוש מסויים שמניח בין-השאר שימוש סימולטני קטן מאוד של משתמשים.P2P (חוקי) שובר את רב ההנחות של המודל וכפועל יוצא מייצר הפסד עבור ספקי האינטרנט. אין לי ספק שלאורך זמן יווצרו מודלים עסקיים חדשים, הגיוניים יותר עבור כל הצדדים במשוואה (למשל, חלוקת רווחי פרסום בין ספק התוכן וספק התשתית), אבל התגובה קצרת הטווח תהיה העלאת מחירים עבור הצרכנים.
אך כיוון שהעזתי לפתוח את קופת השרצים של ההורדות הפירטיות, בואו נדבר על זה קצת .... ומן הסתם האספקט המעניין בשאלה זו הוא האספקט המוסרי ולא זה החוקי (כולנו מסכימים שהורדה פירטית היא לא חוקית, תחת ההגדרה הפשטנית של חוקי = מה שהוגדר בחוק), ולדעתי כל התייחסות רצינית לנושא חייבת לבטא מחשבה יותר גמישה מזו הרואה בהורדה פירטית כגניבה. בראש ובראשונה, אני מניח שכולנו נסכים, ולו רק בשל גודל התופעה, כי רוב רובו של ציבור "הפירטים" הוא אינו כזה שהיינו מתייגים אותו תחת פרופיל אישיות קרימינילי. אם לצטט מתגובתו של "האיש הלא-נכון": 'אתה לא עובר ליד חנות בגדים... ומרים מהחנות בלי לשלם' (ואני מתעלם באלגנטיות מההערה העוקבת). ולמרות זאת, אין ספק שבהורדה פירטית אנו פוגעים באופן ישיר באנשים הוגנים אשר בעמל כפיהם יצרו את המוזיקה/סרט אותם אנו צורכים. כיצד אפשר לגשר בין שתי העובדות האלה, כיצד ציבור עצום של אזרחים שבאופן כללי הוא הוגן ושומר-חוק, מוכן לקחת חלק בפעילות שהיא מנוגדת לעיקרון של "חופש הקניין", יוצא שאחת ההנחות שלנו חייבת להיות מוטעית ?!
ואולי לא – ייתכן שהטעות נמצאת לא בהנחות אלא במודל הכלכלי. מודל שמוציא עשרות מיליונים אזרחים מחוץ לחוק, אינו יכול להיות נכון. מודל כלכלי נכון הוא כזה שמבטא איזון בין מחיר המוצר לבין הערך הנתפס (perceived value) שלו בעיני הקונה – נכון, יש פה מידה מסויימת של סובייקטיביות אבל המציאות מוכיחה שבהינתן זכות בחירה רחבה מספיק לצרכן, מחירי המוצרים נוטים לרדת לכיוון נקודת איזון. Apple מנסים לגרום לנו להאמין ש $0.99 הוא המחיר הנכון עבור שיר – אבל האם זה באמת ככה? אם נניח שצרכן מוזיקה ממוצע מעוניין להיוודע לכ-50 שירים חדשים כל חודש. כיוון ש-iTunes לא מספק כלים מתקדמים במיוחד לחיפוש ול"נסה ואז קנה", ניתן להניח שצרכן זה ייאלץ לרכוש כ-80 שירים ע"מ למצוא 50 בהם הוא באמת מעוניין – כלומר להוצאה של $79 בחודש. כעת הבה נשקלל פנימה גם את מחירי הסרטים והסדרות המוצעים ב- iTunes, בעלות של $1.99 עבור פרק בסדרה ו-$14.99 עבור סרט, העלות החודשית הכוללת של ג'וני עלולה להגיע עד כדי $140 לחודש ואף יותר – לפחות פי שניים מהעלות המקובלת היום עבור שירותי בידור מספק הטלויזיה המקומית שלך (ובאיכות הרבה פחות טובה). האם מחיר סביר יותר יכול היה להקטין באופן דרסטי את תופעת הפירטיות וליצור תעשיית בידור חוקית משגשגת – בהחלט ייתכן שכן. יתרה מזאת, מדוע לא למכור את התכנים במודל כלכלי הוגן יותר – כזה למשל שמאפשר תחת תשלום חודשי קבוע להאזין לכל שיר בספרייה כמעט אינסופית (דוגמת Real Rhapsody), הרי נראה שתעשיית המוסיקה יכולה רק להרוויח ממודל כזה שמאפשר למשתמש לגלות מוזיקה חדשה ללא החשש שכל שיר חדש בן 3 דקות, משמעו שלשול ז'טון של $0.99 ל-Jukebox הוירטואלי של אפל. זו רק דוגמה אחת למה שאני מתכוון במודל עסקי נכון יותר, אני ממליץ לקוראים על הספר The Future of Music שמדבר בהרחבה על מודלים מסוג זה.
בנוסף למודל עסקי נכון והוגן יותר, על חברות התקליטים והסרטים לשים דגש על שיווק אותו אספקט של perceived value שהזכרתי מקודם. אני רוצה לחזור לאנלוגיה שעשה TheWrongGuy בין גניבת חולצה לגניבת מוסיקה ולטעון שאין דין אחת כדין רעותה. בניגוד לחולצה, קובץ דיגיטלי ב-mp3 (כמו רב התכנים ע"ג האינטרנט) משתייך למה שמכונה בתיאוריות כלכלה חדשות כ-information goods. סוג זה של מוצרים מתאפיין בתכונה של עלות ייצור ראשונית גבוהה מאוד (תחשבו על עלות ה-Master CD) ואילו עלויות הפצה ושכפול הקרובות לאפס. כפועל יוצא, גם עלות הגניבה היא אפסית שכן היא נגזלת מתוך stock אינסופי – זה אינו מצדיק את הגניבה, אבל זה בא להסביר את היחס השונה (שאין להתכחש אליו) שרוב האנשים מייחסים להעתקה אילגלית של תוכן. העובדה שהעתקת ביטים ממחשב מרוחק למחשב שלי הינה בגדר שכפול ולא העברה, האופי האנונימי של הפעולה והעובדה שהיא אינה פוגעת ב-stock של הסחורה, מאפשרים לפעולה זו לעבור תהליך אחר של רציונליזציה מן האספקט המוסרי. זה לא ממש חשוב אם זו רציונליזציה מוצדקת או לא, מה שחשוב הוא המימד הפרגמטי של גודל התופעה והמטען המוסרי שאנו מייחסים לה. לא פחות חשובה היא אזלת היד הטכנולוגית לאכוף את האיסור – טכנולוגיות הגנת הזכויות (DRM) המנסות לייצר באופן דיגיטלי את המודל הגשמי של שרשראות, אזעקות ואישורי כניסה נפרצות חדשות לבקרים וכיום כבר נשמעים קולות בולטים בתעשייה על אפקט הצמיחה השלילי שהן עצמן מייצרות לשוק המוזיקה הדיגיטלי.
ובכלל, בעיני כל כולו של הטיעון המוסרי בנושא זה הוא לכל היותר צדקנות לשמה – כי בכל מסגרת של חוק/מוסר חייב להתלוות מנגנון אכיפה, אחרת כל הדיון התיאורטי מיותר. איך בכל זאת יוצאים מהפלונטר הזה? האם אפשר בכלל לייצר תמריץ לאנשים לשלם עבור מוצר שניתן להשיג אותו בחינם? התשובה לכך נמצאת בערך המוסף שמתלווה למוצר הנמכר. הדוגמה שנותן TheWrongGuy בתחילת התגובה לגבי מחיר DVD והערך הנלווה האליו (איכות, עטיפה, כתוביות) מדגימה היטב את העיקרון הזה (אם כי לא ברור אילו סרטים בדיוק נמכרים ב-33 שקלים – צר לי, אבל קזבלנקה הוא כבר לא אטרקטיבי כמו שאתה חושב). אבל לא צריך לחפש כל-כך רחוק, רבים מאיתנו מוציאים כסף טוב על מים מינרליים למרות שמי ברז נמצאים בשפע ובעלות כמעט אפסית. שוב – הסוד הוא ביצירת הערך המוסף מלווה בתווית מחיר מאוזנת – חבל שחברות התקליטים ותעשיית הסרטים לא משקיעים יותר אנרגיה בעקרונות אלו – בניית מודל עסקי נכון, תימחור מאוזן ביחס לערך המוצר ושיווק הערך המוסף שלו על-פני האלטרנטיבה החינמית; תחת זה הם מעדיפים לנהל ציד מכשפות של איומים, הפחדות ותביעות כנגד קהל הלקוחות הפונטציאלים שלהם.
ועוד שתי הערות אחרונות עבור TheWrongGuy. ראשית, אני באמת חושב שאתה מכלה את זעמך באיש הלא-נכון (pun intended). מה נכמרו רחמייך על חברות המוזיקה והסרטים. אל תאמין להם כשהם מספרים לך שהם מפסידים כסף בגלל ה-P2P – הם לא, הם רק מרויחים קצת פחות כסף – ופחות מהמון, זה עדיין המון. דרך תהליכים של קונגלומרציה וקונסולידציה, השתנה המבנה העסקי של ארה"ב בשני העשורים האחרונים ומרכז ההון והכוח הפוליטי נמצא היום בידי כ-5 חברות מדיה גדולות, לרוב על חשבון שלילת זכויות אזרח בסיסיות רבות כמו לדוגמה, הזכות לשידורים ציבוריים, איכותים וממומני ממשל. אני ממליץ לך לקרוא ספר מצויין בנושא הנקרא Rich Media, Poor Democracy. בנוסף, כפי שקווין ציין בחוכמה, מהר מאוד תגלה שלמעט אמנים בודדים דוגמת מדונה או בונו, האמן רואה חלק קטן מאוד מן ההכנסות ווודאי כזה שאינו פרופורציונאלי לחלקו ביצירת האמנות עצמה. למעשה, היום מבינים אמנים רבים שהאינטנרט פותח חלון חדש של הזדמנויות לעקוף את מודלי ההפצה המנצלים של חברות המדיה ולהגיע ישירות לקהל המאזינים דרך אתרים דוגמת MySpace או YouTube (חלון שבהדרגה נסגר, כי הלוויתנים של המדיה התחילו לבלוע גם חברות אלו).
הערה אחרונה, אתה מדבר על חרם צרכנים כהבעת מחאה לגיטימית ולכך אני מסכים, אולם לא ברור עד כמה היא אפקטיבית. צריך לזכור שבלי לחץ כלכלי על אותם שומרי-סף שסוגרים את השוק ופוגעים בצרכנים ובענף המוסיקה כאחד – לא סביר לחולל שינוי אמיתי. במקום להסתכל על הורדת סרטים באופן לא-חוקי כגניבה, תנסה לראות את זה כאקטיביזם – וככל אקטיביזם אחר (וזה אף מקרה קל יחסית של אקטיביזם שאינו אלים), הוא אינו תמיד משתלב במסגרת החוק היבש שכנגדו הוא יוצא, אבל ההיסטוריה מראה פעם אחר פעם, שהוא אחת מדרכי התגובה האפקטיביות ביותר בתנאים של דיכוי.
תגובות תתקבלנה בשמחה,
בראד
