מחשבות על גניבות לגיטימיות (או תגובה למגיבים)

לראשונה בהיסטוריה של הבלוג ,חשבתי כי מן הנכון להתחייס לתגובות שניתנו לפוסט הקודם שלי לגבי P2P. ראשית, שמחתי מאוד שהצלחתי לחלץ התייחסות רגשית לכתוב, גם אם הרגשות נעו בעיקר בין התנגדות עזה עד כדי זעם, הרי כדברי אוסקר ויילד זה לא כל-כך חשוב מה כותבים עלייך, העיקר שמאייתם את שמך נכון. להערכתי, עיקר ההתנגדות לכתוב ,מקורו במסקנה שלי לגבי הלגיטימיות להורדת סרטים ומוסיקה באופן פירטי; אף על פי שרוב רובו של הפוסט דן בכלל בנושא אחר. ובכן, כשגבי אל הקיר אני מוכן להודות שהמסקנה לא נובעת באופן ישיר מן הכתוב בגוף הפוסט (גיא – לזה התכוונת בפופוליזם?), ואם זאת אני עומד באופן מלא מאחוריה אבל לפני שאסביר למה, הרשו לי עוד פסקה לגבי עניין ה- Hybrid CDN ומודל ה- ISP.

אם לתמצת את הפוסט הקודם במשפט וחצי, הרי שהעניין העיקרי שניסיתי להאיר הוא העלויות החבויות (hidden costs) שקיימות במודל ה-ISP וכיצד הגידול בצריכת וידאו בכלל ו-P2P בפרט בהכרח יציפו אותן על פני השטח (או ליתר דיוק, על-פני חשבון האינטרנט שלנו). ההשקעה הנוספת בתשתית שגיא מדבר עליה לא תפתור את העניין, כיוון שהבעייה אינה ב-capacity על הרשת אלא במודל העסקי של ה- ISP, מודל שמתבסס על אופי שימוש מסויים שמניח בין-השאר שימוש סימולטני קטן מאוד של משתמשים.P2P (חוקי) שובר את רב ההנחות של המודל וכפועל יוצא מייצר הפסד עבור ספקי האינטרנט. אין לי ספק שלאורך זמן יווצרו מודלים עסקיים חדשים, הגיוניים יותר עבור כל הצדדים במשוואה (למשל, חלוקת רווחי פרסום בין ספק התוכן וספק התשתית), אבל התגובה קצרת הטווח תהיה העלאת מחירים עבור הצרכנים.

אך כיוון שהעזתי לפתוח את קופת השרצים של ההורדות הפירטיות, בואו נדבר על זה קצת .... ומן הסתם האספקט המעניין בשאלה זו הוא האספקט המוסרי ולא זה החוקי (כולנו מסכימים שהורדה פירטית היא לא חוקית, תחת ההגדרה הפשטנית של חוקי = מה שהוגדר בחוק), ולדעתי כל התייחסות רצינית לנושא חייבת לבטא מחשבה יותר גמישה מזו הרואה בהורדה פירטית כגניבה. בראש ובראשונה, אני מניח שכולנו נסכים, ולו רק בשל גודל התופעה, כי רוב רובו של ציבור "הפירטים" הוא אינו כזה שהיינו מתייגים אותו תחת פרופיל אישיות קרימינילי. אם לצטט מתגובתו של "האיש הלא-נכון": 'אתה לא עובר ליד חנות בגדים... ומרים מהחנות בלי לשלם' (ואני מתעלם באלגנטיות מההערה העוקבת). ולמרות זאת, אין ספק שבהורדה פירטית אנו פוגעים באופן ישיר באנשים הוגנים אשר בעמל כפיהם יצרו את המוזיקה/סרט אותם אנו צורכים. כיצד אפשר לגשר בין שתי העובדות האלה, כיצד ציבור עצום של אזרחים שבאופן כללי הוא הוגן ושומר-חוק, מוכן לקחת חלק בפעילות שהיא מנוגדת לעיקרון של "חופש הקניין", יוצא שאחת ההנחות שלנו חייבת להיות מוטעית ?!

ואולי לא – ייתכן שהטעות נמצאת לא בהנחות אלא במודל הכלכלי. מודל שמוציא עשרות מיליונים אזרחים מחוץ לחוק, אינו יכול להיות נכון. מודל כלכלי נכון הוא כזה שמבטא איזון בין מחיר המוצר לבין הערך הנתפס (perceived value) שלו בעיני הקונה – נכון, יש פה מידה מסויימת של סובייקטיביות אבל המציאות מוכיחה שבהינתן זכות בחירה רחבה מספיק לצרכן, מחירי המוצרים נוטים לרדת לכיוון נקודת איזון. Apple מנסים לגרום לנו להאמין ש $0.99 הוא המחיר הנכון עבור שיר – אבל האם זה באמת ככה? אם נניח שצרכן מוזיקה ממוצע מעוניין להיוודע לכ-50 שירים חדשים כל חודש. כיוון ש-iTunes לא מספק כלים מתקדמים במיוחד לחיפוש ול"נסה ואז קנה", ניתן להניח שצרכן זה ייאלץ לרכוש כ-80 שירים ע"מ למצוא 50 בהם הוא באמת מעוניין – כלומר להוצאה של $79 בחודש. כעת הבה נשקלל פנימה גם את מחירי הסרטים והסדרות המוצעים ב- iTunes, בעלות של $1.99 עבור פרק בסדרה ו-$14.99 עבור סרט, העלות החודשית הכוללת של ג'וני עלולה להגיע עד כדי $140 לחודש ואף יותר – לפחות פי שניים מהעלות המקובלת היום עבור שירותי בידור מספק הטלויזיה המקומית שלך (ובאיכות הרבה פחות טובה). האם מחיר סביר יותר יכול היה להקטין באופן דרסטי את תופעת הפירטיות וליצור תעשיית בידור חוקית משגשגת – בהחלט ייתכן שכן. יתרה מזאת, מדוע לא למכור את התכנים במודל כלכלי הוגן יותר – כזה למשל שמאפשר תחת תשלום חודשי קבוע להאזין לכל שיר בספרייה כמעט אינסופית (דוגמת Real Rhapsody), הרי נראה שתעשיית המוסיקה יכולה רק להרוויח ממודל כזה שמאפשר למשתמש לגלות מוזיקה חדשה ללא החשש שכל שיר חדש בן 3 דקות, משמעו שלשול ז'טון של $0.99 ל-Jukebox הוירטואלי של אפל. זו רק דוגמה אחת למה שאני מתכוון במודל עסקי נכון יותר, אני ממליץ לקוראים על הספר The Future of Music שמדבר בהרחבה על מודלים מסוג זה.

בנוסף למודל עסקי נכון והוגן יותר, על חברות התקליטים והסרטים לשים דגש על שיווק אותו אספקט של perceived value שהזכרתי מקודם. אני רוצה לחזור לאנלוגיה שעשה TheWrongGuy בין גניבת חולצה לגניבת מוסיקה ולטעון שאין דין אחת כדין רעותה. בניגוד לחולצה, קובץ דיגיטלי ב-mp3 (כמו רב התכנים ע"ג האינטרנט) משתייך למה שמכונה בתיאוריות כלכלה חדשות כ-information goods. סוג זה של מוצרים מתאפיין בתכונה של עלות ייצור ראשונית גבוהה מאוד (תחשבו על עלות ה-Master CD) ואילו עלויות הפצה ושכפול הקרובות לאפס. כפועל יוצא, גם עלות הגניבה היא אפסית שכן היא נגזלת מתוך stock אינסופי – זה אינו מצדיק את הגניבה, אבל זה בא להסביר את היחס השונה (שאין להתכחש אליו) שרוב האנשים מייחסים להעתקה אילגלית של תוכן. העובדה שהעתקת ביטים ממחשב מרוחק למחשב שלי הינה בגדר שכפול ולא העברה, האופי האנונימי של הפעולה והעובדה שהיא אינה פוגעת ב-stock של הסחורה, מאפשרים לפעולה זו לעבור תהליך אחר של רציונליזציה מן האספקט המוסרי. זה לא ממש חשוב אם זו רציונליזציה מוצדקת או לא, מה שחשוב הוא המימד הפרגמטי של גודל התופעה והמטען המוסרי שאנו מייחסים לה. לא פחות חשובה היא אזלת היד הטכנולוגית לאכוף את האיסור – טכנולוגיות הגנת הזכויות (DRM) המנסות לייצר באופן דיגיטלי את המודל הגשמי של שרשראות, אזעקות ואישורי כניסה נפרצות חדשות לבקרים וכיום כבר נשמעים קולות בולטים בתעשייה על אפקט הצמיחה השלילי שהן עצמן מייצרות לשוק המוזיקה הדיגיטלי.

ובכלל, בעיני כל כולו של הטיעון המוסרי בנושא זה הוא לכל היותר צדקנות לשמה – כי בכל מסגרת של חוק/מוסר חייב להתלוות מנגנון אכיפה, אחרת כל הדיון התיאורטי מיותר. איך בכל זאת יוצאים מהפלונטר הזה? האם אפשר בכלל לייצר תמריץ לאנשים לשלם עבור מוצר שניתן להשיג אותו בחינם? התשובה לכך נמצאת בערך המוסף שמתלווה למוצר הנמכר. הדוגמה שנותן TheWrongGuy בתחילת התגובה לגבי מחיר DVD והערך הנלווה האליו (איכות, עטיפה, כתוביות) מדגימה היטב את העיקרון הזה (אם כי לא ברור אילו סרטים בדיוק נמכרים ב-33 שקלים – צר לי, אבל קזבלנקה הוא כבר לא אטרקטיבי כמו שאתה חושב). אבל לא צריך לחפש כל-כך רחוק, רבים מאיתנו מוציאים כסף טוב על מים מינרליים למרות שמי ברז נמצאים בשפע ובעלות כמעט אפסית. שוב – הסוד הוא ביצירת הערך המוסף מלווה בתווית מחיר מאוזנת – חבל שחברות התקליטים ותעשיית הסרטים לא משקיעים יותר אנרגיה בעקרונות אלו – בניית מודל עסקי נכון, תימחור מאוזן ביחס לערך המוצר ושיווק הערך המוסף שלו על-פני האלטרנטיבה החינמית; תחת זה הם מעדיפים לנהל ציד מכשפות של איומים, הפחדות ותביעות כנגד קהל הלקוחות הפונטציאלים שלהם.

ועוד שתי הערות אחרונות עבור TheWrongGuy. ראשית, אני באמת חושב שאתה מכלה את זעמך באיש הלא-נכון (pun intended). מה נכמרו רחמייך על חברות המוזיקה והסרטים. אל תאמין להם כשהם מספרים לך שהם מפסידים כסף בגלל ה-P2P – הם לא, הם רק מרויחים קצת פחות כסף – ופחות מהמון, זה עדיין המון. דרך תהליכים של קונגלומרציה וקונסולידציה, השתנה המבנה העסקי של ארה"ב בשני העשורים האחרונים ומרכז ההון והכוח הפוליטי נמצא היום בידי כ-5 חברות מדיה גדולות, לרוב על חשבון שלילת זכויות אזרח בסיסיות רבות כמו לדוגמה, הזכות לשידורים ציבוריים, איכותים וממומני ממשל. אני ממליץ לך לקרוא ספר מצויין בנושא הנקרא Rich Media, Poor Democracy. בנוסף, כפי שקווין ציין בחוכמה, מהר מאוד תגלה שלמעט אמנים בודדים דוגמת מדונה או בונו, האמן רואה חלק קטן מאוד מן ההכנסות ווודאי כזה שאינו פרופורציונאלי לחלקו ביצירת האמנות עצמה. למעשה, היום מבינים אמנים רבים שהאינטנרט פותח חלון חדש של הזדמנויות לעקוף את מודלי ההפצה המנצלים של חברות המדיה ולהגיע ישירות לקהל המאזינים דרך אתרים דוגמת MySpace או YouTube (חלון שבהדרגה נסגר, כי הלוויתנים של המדיה התחילו לבלוע גם חברות אלו).

הערה אחרונה, אתה מדבר על חרם צרכנים כהבעת מחאה לגיטימית ולכך אני מסכים, אולם לא ברור עד כמה היא אפקטיבית. צריך לזכור שבלי לחץ כלכלי על אותם שומרי-סף שסוגרים את השוק ופוגעים בצרכנים ובענף המוסיקה כאחד – לא סביר לחולל שינוי אמיתי. במקום להסתכל על הורדת סרטים באופן לא-חוקי כגניבה, תנסה לראות את זה כאקטיביזם – וככל אקטיביזם אחר (וזה אף מקרה קל יחסית של אקטיביזם שאינו אלים), הוא אינו תמיד משתלב במסגרת החוק היבש שכנגדו הוא יוצא, אבל ההיסטוריה מראה פעם אחר פעם, שהוא אחת מדרכי התגובה האפקטיביות ביותר בתנאים של דיכוי.

תגובות תתקבלנה בשמחה,

בראד

הכול התחיל בנאפסטר

הגיע הזמן לומר את האמת על Peer-to-Peer. הגיע הזמן, כיוון שמרבית המשתמשים עדיין חושבים שזו הטכנולוגיה הטובה ביותר שהומצאה על-פני כדור-הארץ, שתלמד אחת ולתמיד את חבורת הרשעים של עולם המוסיקה והסרטים לקח ותיצור גן-עדן של הורדות חינם של תכנים דיגיטיליים. אבל, האמת העצובה היא שבזמן שאנחנו משלים את עצמנו בחלום זה, דברים מהותיים משתנים בתעשייה, ובטרם נשים לב, כיוון החץ משתנה ואלו חברות המוסיקה והסרטים שעומדות להפוך להיות המרוויחות העיקריות מטכנולוגיית P2P, ועל חשבון מי? – על חשבון משלם המיסים, כמובן.

אז איך כל זה קרה? - נתחיל בהתחלה ...

כששון פנינג הקים את נאפסטר בשנת ב-1999, מטרתו העיקריות הייתה לאפשר לו ולחבריו הסטודנטים להחליף ביניהם קבצי מוסיקה באופן קל ונוח. וכך נולד האתר Naptser שהיה למעשה תשתית טכנולוגית לתופעה חברתית מוכרת ואהובה, הרי מי מאיתנו בצעירותו לא החליף קלטות מוסיקה עם חבריו? מה שפנינג לא הביא בחשבון, הוא שברגע שאתה פותח שירות לעשרות מיליוני משתמשים התוצאות עשויות להיות מעט בלתי-צפויות, ותוך זמן קצר Napster מצאה את עצמה תחת עשרות תביעות מאמנים, חברות תקליטים ואיגוד ההקלטות האמריקאי, שבסופם הוצא צו סגירה כנגדם שנגמר בפשיטת רגל. בינתיים הלוגו נאפסטר נמכר לשימוש של שירות מוסיקה אחר, חוקי, שון פננינג חצה את הקווים והתחיל לפתח טכנולוגיות לזיהוי הפרה של זכויות יוצרים – אבל פקק הפירטיות לעולם לא חזר כבר אל הבקבוק.

אפליקציות ה-P2P שנולדו בעקבות Napster, דוגמת KaZZa ו- eDonkey כבר כללו שיפורים טכנולוגים שהיקשו על חברות ההקלטות לסגור את האופרציה, אבל זה לקח עוד כ-3 שנים נוספות עד שנולד BitTorrent שגילה את הפוטנציאל של טכנולוגיית P2P כרשת הפצה אפקטיבית של קבצים גדולים. BitTorrent עובד על עיקרון של חלוקת הקובץ (סרט, שיר, תוכנה וכו') לחלקים קטנים וע"י העובדה שכל משתמש מוריד את הקובץ במקביל ממספר משתמשים אחרים, ובאותו זמן משרת משתמשים אחרים באמצעות חלקי הקובץ שכבר נמצאים אצלו. הטכנולוגיה היא מבוזרת לחלוטין ולא דורשת שרתים מרכזיים, והאפקט הוא שבהינתן מספר משתמשים רבים החולקים קובץ, קצב ההורדה שלו גדל משמעותית. לפרוטוקול יש גם מספר תופעות לוואי – הוא צורך משאבי רשת ומעבד במחשב המשתמש, והוא דורש שמשתמשים ישאירו את אפליקציית ההורדה פתוחה זמן רב יחסית (ע"מ שביצועי המערכת הכוללת יהיו טובים) – כמובן, שזה מחיר קטן לשלם עבור גישה "חופשית" למאגר החם ביותר של סרטים, סדרות טלויזיה ומוסיקה – אבל כפי שכבר אמרנו, כל זה משתנה עכשיו ...

בזמן שיד ימין של חברות הסרטים והמוסיקה מפעילה סוללת עורכי-דין להפחיד "מורידים כבדים" ולתבוע אתרים המפרסמים קישוריות להורדות פיראטיות, יד שמאל רוקמת תוכניות לשלב טכנולוגיית P2P כחלק ממנגנון ההפצה הלגיטימי של תכני הוידאו שלהם ע"ג האינטרנט. במודל הקיים היום, אתרי וידאו גדולים דוגמת AOL,Yahoo! ,Disney ורבים אחרים שוכרים למעשה שירותי הפצה מחברות חיצוניות הנקראות
CDN (Content Delivery Networks) שהבולטת שבהם היא חברת Akamai. הצורה בה CDN עובד אינה שונה בהרבה ממודל של השכרת רכב- Akamai מחזיקה אלפי "סניפי השכרה" ע"ג תשתית האינטרנט העולמית, וכשמשתמש במקרוניזיה מבקש לראות סרט ממאגר הוידאו של AOL, Akamai ימצא סניף עם משאבים פנויים בסביבתו של המשתמש, וישדר את הוידאו משרתים מקומיים – כך מובטחת חווית צפייה טובה יחסית (בשל הקרבה של השרת ברשת למשתמש הקצה) וכן הביזור הרב של השרתים מאפשר יכולת לתמוך במספר גדול מאוד של משתמשים סימולטנית. מצד שני, שירותי CDN נחשבים יקרים מאוד עבור מפיץ התוכן. במודל המקובל משלם המפיץ על כל יחידת תעבורה היוצאת מתשתית ה- CDN. המחיר ליחידה הוא בסדר גודל של בין חצי דולר לדולר עבור ג'יגה-בייט של תעבורה. זה אולי לא נשמע הרבה, אבל עבור אתרי וידאו גדולים המשרתים כמה עשרות מיליוני צפיות בחודש העלות עשויה להגיע למיליוני דולר בשנה.

חברות ה-CDN החלו לאחרונה לפזר הבטחות על פיתוחים טכנולוגיים שיאפשרו להם להפחית עבור לקוחותיהם את מחיר ההפצה בעשרות אחוזים. על מה מתבסס אותו "נס" טכנולוגי – ניחשתם נכון, ה- Peer-To-Peer. חברות ה-CDN הגדולות החלו בשנים האחרונות להשקיע ברכישה של חברות קטנות המתמחות בהפצת תכנים בטכנולוגיות P2P. השנה רובן כבר השלימו את האינטגרציה ומציעים פתרונות "מודל משולב" – במודל זה, 60% מתעבורת הוידאו עדיין יוצאת משרתים מרכזיים; ההבדל הוא ב-40% הנותרים שכעת ישורתו באמצעות המחשבים האישיים של המשתמשים עצמם.

ומדוע זה צריך להטריד אותנו? הרי אם חברות הוידאו ישלמו פחות, גם אנחנו נשלם פחות, נכון?! .... לא בדיוק (ולכל אותם קוראים שכבר רוצים להודיע לי שצפיית וידאו באינטרנט היא בכלל בחינם, אני רוצה להזכיר שגם "זמן פרסומות" הוא כסף – ואף אחד לא ממש רוצה לראות 5 דקות פרסומות על כל 10 דקות תוכן). אם נשאר לרגע במודל השכרת הרכב, הרי זה כאילו Avis היו יוצאים במבצע הורדת מחירי ההשכרה, במסגרתו תייר צרפתי המגיע לתל-אביב ייקבל מ-Avis את הרכב שלכם, בזמן שאתם בחופשת הסקי השנתית באספן. נשמע על-פניו רעיון לא רע (הרי גם אתם תהנו מרכב זול באתר הסקי). מצד שני – מי יערוב לכם, שלא תחזרו ארצה לגלות רכב מלוכלך, ומי יודע – אפילו עם דפיקה בצד או תקלה טכנית במנוע? ובנמשל שלנו, הרכב הפרטי הוא ה-PC שלכם אותו אתם מפקירים לחסדי Akamai ושות' כשאתם מסכימים להתקין את תוכנת ה-client שלהם, שיכולה כעת לגשת כרצונה למשאבי המחשב, להתנהג כ-malware או סתם לדפוק את הביצועים שלו.

אבל פה לא נגמר הסיפור – כי נשאלת גם השאלה , מי ישלם על הדלק של אותו תייר צרפתי? – למרבה ההפתעה, לא יהיה זה אותו תייר וגם לא ""Avis אלא אתם-עצמכם. כדי להבין למה, חשוב להכיר את הבסיס העסקי והטכני של רשת האינטרנט. כשאתם קונים מספק האינטרנט חבילת גלישה של נאמר 2 Mbps, הספק מניח שלא כל המשתמשים ישתמשו באותו רגע במלוא נפח "הצינור". למעשה, לרוב הוא מניח שאפילו 5% מכל המשתמשים לא יגיעו לצריכה מלאה. על-פי חישוב זה הוא גם מכלכל את ההוצאות שלו עבור "צינורות" התעבורה אותם הוא מחכיר מספקי תשתית.P2P שובר את המודל הבסיסי הזה, כיוון שהוא מדגיל את נפחי התעבורה בסדר-גודל, ויוצר עומס סימולטני שמתרכז בנקודות הגישה של ספקי האינטרנט. עד היום, רב התוכן הזורם שם הוא ממילא תוצאה של שימוש לא חוקי, ולכן יכלו הספקים לנקוט בטכניקות שונות של "סינון" (כן – הם פשוט "זורקים החוצה" חלק נכבד מהביטים שעוברים דרכם), אולם ברגע ש"ביטים" אלו יהיו שייכים לחברות תוכן גדולות תחת מודל שימוש חוקי – טכניקות אלו לא יהיו קבילות יותר (אחרי הכול, אף אחד לא רוצה להסתכן בתביעת ענק מרופרט מרדוק, נכון?!) – ואז, כשגבם אל הקיר, ל-ISP לא תהיה ברירה אחרת אלא להעלות את מחיר חבילות הגישה.

הם ימכרו לנו הרבה תירוצים, וינסו לגלגל את האשמה לפתחי ספקי התוכן, ה-CDN ואפילו אנחנו, אבל האמת העירומה היא שאנו מרומים במשך שנים – פשוט תקראו את האותיות הקטנות של החוזה שלכם מול ספק השירות, ותגלו שה-ISP מתחייב להשתדל לספק לכם 2Mbps – ונחשו מה, בקרוב מאוד ידפוק בדלתכם נציג מכירות ותוך-כדי משיכת כתפיים יאמר לכם – "השתדלנו, אבל לא הצלחנו – עכשיו, אם אפשר רק את מספר כרטיס האשראי שלכם בבקשה). כי אחרי הכול – Bandwidth הוא משחק סכום-אפס, ואם מישהו מרוויח בקצה האחד, מישהו חייב לשלם על זה בקצה השני.

האם אפשר להילחם בזה? – אפשר. ע"י סירוב להתקין את תוכנות ה-client שהם הכרח לאפשר הפצת P2P, ע"י מעבר לספקי אינטרנט שלא ייכנעו ללחץ העלאת המחירים (תמיד יהיו כאלה), ומעל לכול – ע"י מימוש זכותינו להמשיך להוריד סרטים באופן לא חוקי וללא פרסומות; עד שהחבר'ה שם יימצאו מודל מוצלח יותר, כזה שגם חוסך כסף לנו, ל"צרכנים" ולא רק לספקי התוכן.

עד אז – ניפגש בביטורנט.

בראד

כשהאמנות הפכה למיומנות

(זהירות! ספוילרים בגוף הפוסט)

את התשובה לשאלה מדוע אני לא אוהב את ספרו של רון לשם – "אם יש גן עדן" מצאתי דווקא במילותיו של אריק ברמן – "אלו ימים שהאמנות הפכה למיומנות" (טוב, למען האמת, ברמן שר 'כשאמנות הפכה ליומנות' – אבל בפעם הראשונה ששמעתי את השיר חשבתי שאלו המילים). ובאמת, לא תמיד קל להבחין בקו הדק העובר בין ספרות טובה לטכנאות כתיבה מלוטשת. אין ספק, רון לשם יודע להשתמש בשפה העברית, לכתוב באופן שוטף, לייצר עלילה, לפתח דמויות וכו' – ציון עשר בקורס לכתיבה יוצרת – אבל ספרות אמיתית נדרשת ליותר מזה. היא נדרשת לייצר אצל הקורא חוויה אסתטית, לבנות מנגנוני הזדהות או היקשרות בינו לבין היצירה, להסיר ממנו את חומות ההגנה הבסיסיות של הרגש ואז להפעיל את המניפולציה שתייצר אצלו את האפקט אליו מכוון הסופר – או בקצרה היא צריכה לרגש.

זה נכון לגבי ספרות Fiction באשר היא – למעשה זה נכון לגבי כל צורת אמנות.

בעצם, יש לי בעייה דומה גם אם המוזיקה של אריק ברמן.

ברמן שייך לקבוצת היוצרים המוזיקליים המכונה "קבוצת רימון" – קבוצה הזוכה כיום לליטוף מופרז מצד כל ערוצי התקשורת. בכלל, זה נהיה לאחרונה מאוד פופולארי לשווק לנו זמרים ויוצרים בקבוצות – כשהדוגמה הבולטת ביותר לכך היא כמובן "יוצאי כוכב נולד" – קבוצת זמרים סוג ב' ויוצרים סוג ג' דוגמת הראל סקעת, יהודה סעדו וכמובן המגה-סלב מיס נינט. לעומתה, קבוצת רימון היא בחינת "כוכב נולד לאניני טעם" – ובאמת באופן אישי אני חושב שקרן פלס ואיה כורם הן יוצרות מוכשרות, מירי מסיקה היא מבצעת מצוינת (אם כי שיקול הדעת שלה בבחירת השירים מוטל בספק), ואיתי פרל .... (מי זה בכלל איתי פרל? לדעתי הוא לא קיים בכלל – המצאה שיווקית שנועדה לתת נפח גדול יותר לחבורה). הבעיה שלי אם כן היא לא עם הפרסונות עצמן אלא עם הדרך בה מכונת יחסי הציבור המשומנת שלהם בחרה לשווק לנו אותם – מעין עסקת חבילה במבצע – קנה שמפו וקבל קונידישנר חינם – קנה איה כורם וקיבל חינם שיר שכתב אריק ברמן, חבר טוב של איתי פרל ששוכב עם קרן פלס ,וכולם, ללא יוצא מן הכלל, אוהבים לכתוב שירים למירי מסיקה, חברה מאוד טובה של .... קרן פלס.

ובתוך אחוות המוסיקאים "הנוגעת ללב" הזו מתקיים משחק תפקידים מתוזמר היטב, בו כל שחקן מבצע את תפקידו בדיוק רב למען המשך קיום ההרמוניה הקבוצתית. כחלק ממשחק זה, זכה אריק ברמן לתפקיד כותב השירים השר את שיריו, the singing songwriter"" אותו נווד מודרני חמוש במחברת, עט וגיטרה אקוסטית, דוגמת בוב דילן וליאונרד כהן. אבל דילן וכהן לא ניסו לחקות אף-אחד, הם כתבו ושרו מתוך הדחף הפנימי של האמנות וע"י כך יצרו את האקסמפלר שמצדיק את קיומו של אריק ברמן – וזה מה שהעניק להם את האותנטיות, זו שחסרה כל-כך בשיריו של ברמן. זוכרים את אותה חוויה אסתטית שדיברתי עליה? אצלי היא בדר"כ מתבטאת בצורת צמרמורת בגו, והיא יכולה לקרות כשליאונרד כהן שר על הבגידה של אחיו בו בשיר "Famous Blue Raincoat", או שלו ריד מספר על קרוליין המוכה שלוקחת ספיד ותוהה אם החיים לא אמורים להיות קצת יותר מזה. אבל הכתיבה של ברמן, שנונה ככל שתהא, אינה מסוגלת לפרוץ אל העומק הרגשי הזה והיא נשארת לה מתחכמת מדי, אינטלקטואלית מדי ובעיקר משקיפה מן הצד – וזה לא שאי אפשר לכתוב יותר בימינו שירה אותנטית, קחו לדוגמה את סולן Sliver Jews - דיוויד ברמן (לא – אין קשר משפחתי).

אבל רגע .... רציתי בכלל לכתוב על רון לשם-

נזכיר רק לדוגמה את מה שאמור להיות רגע השיא של הספר – מותו של יונתן שפיצר. יש לי שתי הערות ביקורתיות כלפי האפיזודה הזו. הראשונה קשורה לבניית דמותו של שפיצר - למראית עין, רון לשם בונה את כל העלילה לקראת מוות זה שמצויין כבר בדפיו הראשונים של הספר. לשם כך הוא נוקט טקטיקה של הסתרה מכוונת באמצעות ציון חברי הצוות בשם משפחתם בלבד, וחושף ממש רק ברגע האמת את השם הפרטי – טוב ויפה. הבעייה היא שהוא כלל לא מתחזק את דמותו של שפיצר לאורך הסיפור, ולא מאפשר את ההיקשרות הרגשית אליו שהיא כל-כך חיונית ליצירת האפקט הרגשי במותו. במקום זאת, שפיצר טובע בים הדמויות השטוחות והבנאליות שבאמצעותן מנציח לשם את הסטראוטיפים של אחוות הלוחמים והיחידה הקרבית. רק בפרק הקודם לפרק מותו של שפיצר, נזכר לשם לייצר איזו זוווית אנושית לדמותו (בשיחה בינו לבין לירז (ארז) במלון הצפון), אבל זה כבר מעט מדי, מאוחר מדי. והתוצאה – מותו חולף על פני הקורא באדישות הגובלת בשיעמום, ללא האפקט המזעזע הנדרש.

ההערה השנייה קשורה לנסיון של לשם לייצר אווירה של תיאטרון אבסורד, דרך תיאור חיפושי הצוות אחר ראשו של שפיצר שנערף ממנו בפגיעה של הטיל בוואדיות העולות לבופור. ושוב, גם כאן נוצר אצל הקורא דיסוננס בין הציפייה השקופה של הסופר לזעזע את קוראיו לבין תחושת חוסר העניין שנוצרת אצלם בפועל – דיסוננס, המתקשר גם כאן בעיני לתחושת חוסר האותנטיות של היצירה. השוו זאת למשל לספר אנטי-מלחמתי אחר – "מילכוד 22" (עד כמה שעצם רעיון ההשוואה עצמו גובל כמעט בחילול הקודש), בסצנה בו יוסריאן מטפל בלהט בפציעתו של סנאודן, ולא מבין מדוע חום גופו של זה ממשיך לרדת, עד שהוא מגלה לתדהמתו שבזמן שהוא מתאמץ כל-כך לחבוש את רגלו, שלולית גדלה של דם הולכת ומתפשטת באיזור בטנו, ורועד מפחד הוא פותח את כפתורי חולצתו של הפצוע ולעיניו נגלים להם שפוכים מעיו של סנאודן, שמגלים ליוסריאן את הסוד הנורא, שאדם הוא לא יותר מאשר חומר – דליק, נשרף בקלות, מתכלה, פסולת אורגנית – והקורא, שלאורך העלילה רוכך באמצעות הומור שחור, נזרק חסר-הגנה לתוך הים העמוק של הדיכאון שמקורו בחוסר התכלית שבמלחמה.

אבל אני מניח שלא מלמדים את ג'וזף הלר או את בוב דילן בקורסים לטכנאות כתיבה; מה אני אגיד לכם – אולי אני טועה, אבל אלא אם ברמן או רון לשם יבצעו קפיצה משמעותית קדימה בספר/אלבום הבא שלהם, התחזית שלי היא שדי במהרה התקשרות תאבד בהם עניין ובעקבותיה גם הקהל, ואולי עוד 5 שנים ישמיע איזה מגיש בגלגל"צ שיר שיישמע לנו קצת מוכר, ואנו נאמץ את מצחנו ונפטיר – "קראו לו אריק או רון? מוזר, אני לא מצליח לזכור..."

בראד

א', ה' ומה שביניהן

על אף ההחלטות המשפטיות במקרי קצב ורמון, אל להם לשבועיים האחרונים להירשם כניצחון לפמיניזם ולשחרור האישה. נכון הוא שיש חשיבות רבה בהחלטות אלו לגבי תחימת הגבולות ביחסי עובדת-מעביד, אולם יותר מכל המחישו האירועים האחרונים עד כמה עודנו מפגרים כחברה בכל סוגיית הליברליזם המיני. כוחם של אירועים מסוג זה הוא שהם מציפים מעל פני השטח את הלכי הרוח, אם בתקשורת ואם בציבור, מבעד לכל אג'נדה ליברלית כזו או אחרת שקל לנו להסתתר מאחוריה בימים אחרים.

ראוי לציין למען ההגינות שמעשיו של קצב חמורים לעין שיעור מאלו של רמון, ועם זאת ניתן למתוח קו מקשר בין הרמוניזם לקצביזם כשבמרכזו היא הקלות הבלתי-נסבלת בה ניתן להם לממש את הרפתקותיהם המיניות. בראש ובראשונה משקפים מקרים אלו (בדומה למקרה איציק מרדכי 6 שנים לפני) את התרבות השוביניסטית השלטת במנגנוני השררה של החברה הישראלית, תרבות המאפשרת לגברים נפוחים בכרסים ובחשיבות עצמית לפזר את זרעם או רירם בכח על עלמות החן הנועדו לשרתם ולהעריצם, כאילו היו אלו מתנת האל עצמו למין הנשי כולו. ועל כל ההבדלים בין שני המקרים, בכל הקשור להשתלשלות העניינים מדבר העבירה עצמו רב הדומה על השונה: ההכחשה הגורפת מלאת היהירות של הנאשמים, ההכפשה ונסיונות הרמיזה כלפי התובעות ועד פסיקת בית-המשפט עצמו (או לפחות, זו הצפויה במקרהו של קצב) עד-כדי שמקרה קצב נראה כמו גירסת טורבו של מקרה רמון – פה מעשה מגונה, שם אונס. אחת ה' השנייה א'. זו רק זנזונת וההיא כבר זונה מקצועית....

במיוחד בלטה באופן מטריד הצורה בו בחרה התקשורת (וככל הנראה גם הציבור) להתעסק בענינים טפלים על חשבון העיסוק בעניין המרכזי – והוא חומרת העבירות וסבלן של הקורבנות. נראה שרוב אנשי-הציבור והעיתונים (ובינהם גם נציגות מובהקות של המגזר הנשי, כגון יולי תמיר ושלי יחימוביץ) הזדעזעו בעיקר מן הפגיעה בכבוד מוסד הנשיאות. מנסיונות לשכנע את הנשיא להדיר רגליו מאירועים ממלכתיים ועד כדי יוזמות להסיר את תמונתו מבתי-הספר; מעט מאוד דובר על חומרת העבירה עצמה ועל הגורמים החברתיים שאיפשרו אותה; על מסע ההכפשה השקרי והמכוער שנוהל בידי בכירי עו"ד של המדינה או אפילו בעניין מתבקש על הדעת, כמו האם אדם שעננת חשד של אונס (כן.. סדרתי ..) מרחפת מעל ראשו, בטוח שיסתובב חופשי בציבור, גם אם הוא נשיא המדינה עצמו.

ועם זאת, מבחינות רבות המקרה של חיים רמון מטריד יותר, ובעיקר על רקע החיבוק האמיץ שלה זכה מהתקשורת. לא לחלוטין בלתי-סביר להניח שלפחות בהקשר הזה יש יסוד לטענותיו של קצב בדבר קיפוח עדתי (לא שזה יכול באיזושהי צורה להתפרש כנסיבות מקלות לזכותו); קל יותר להזדהות עם מלח-הארץ החייכן והמחבק שמעד לו בחיבוק אחד אינטימי מדי מאשר עם המזרחי הפרימיטיבי שהסתנן לו לבית הנשיא והפך אותו לבסיס הפעולה של סטיותיו המיניות; אך דווקא בלגיטימציה הציבורית הכללית שקיבל רמון (כולל מלוחמות זכויות נשים נאורות כשולמית אלוני) קיים היסוד ההרסני, זה המאיים להנציח את האיזור האפור, בו מותר לבוס המזדקן, חביב ו"חבקן" כלל שיהיה, להדביק בוסות לעלמות החן המהדסות במשרדו. ואם זה מה שקורה לאור יום בלשכתו של שר המשפטים, צא ולמד מה נעשה מאחרוי דלתות סגורות באלפי הלשכות של מנכ"לים למינהם.

נכון פעל בית המשפט שפסק בתיק זה בצורה שאינה מתפרשת לשני פנים; כל החוששים למות הפלירט וה- small talk שבינו לבינה, ראוי שירעננו את הבנותיהם בנושא חוק הטרדה מינית. יש מן המגוחך בכל המקטרגים על חוסר המידתיות במחיר האישי שמשלם רמון; לא בית-המשפט קבע את גובה המחיר (הרי לא ניתן עדין גזר הדין), אלא רק הרשיע את רמון בדבר עבירה, שלפחות אם מקבלים את העובדות כאמיתות, מעטים יחלקו שאינה תואמת את המעשים. אפשר לטעון (אם כי גם על זה אפשר להתווכח) שאם פועל בניין היה מואשם בעבירה מגונה ובשל כך מאבד את מקום עבודתו הרי שהיה משלם מחיר קל יותר, אבל אני מניח שזה מסוג הדברים שצריך להביא בחשבון מי שיש לו יותר מה להפסיד, אין לזה דבר וחצי דבר עם עצם החלטת בית המשפט.

אבל למרבה הצער, לבית-המשפט יש כוח מוגבל בלבד ליצור בפסיקותיו את ההתנהגות הנורמטיבית; ע"מ לצרוב בתודעה של הבריות את גבולות המותר והאסור נדרש תהליך רחב יותר של חינוך והסברה שהאחריות עליו מוטלת על בית-המשפט, התקשורת, אנשי הרוח כאחד וכן על האזרח עצמו בהתנהגותו היומיומית.

קצב כנראה בדרכו לכלא, רמון ייאלץ להתנחם במשכורת שמנה במגזר הפרטי – אך למרות הכול, תקרת הזכוכית נראית לה גבוהה מתמיד.

בראד