(זהירות! ספוילרים בגוף הפוסט)
את התשובה לשאלה מדוע אני לא אוהב את ספרו של רון לשם – "אם יש גן עדן" מצאתי דווקא במילותיו של אריק ברמן – "אלו ימים שהאמנות הפכה למיומנות" (טוב, למען האמת, ברמן שר 'כשאמנות הפכה ליומנות' – אבל בפעם הראשונה ששמעתי את השיר חשבתי שאלו המילים). ובאמת, לא תמיד קל להבחין בקו הדק העובר בין ספרות טובה לטכנאות כתיבה מלוטשת. אין ספק, רון לשם יודע להשתמש בשפה העברית, לכתוב באופן שוטף, לייצר עלילה, לפתח דמויות וכו' – ציון עשר בקורס לכתיבה יוצרת – אבל ספרות אמיתית נדרשת ליותר מזה. היא נדרשת לייצר אצל הקורא חוויה אסתטית, לבנות מנגנוני הזדהות או היקשרות בינו לבין היצירה, להסיר ממנו את חומות ההגנה הבסיסיות של הרגש ואז להפעיל את המניפולציה שתייצר אצלו את האפקט אליו מכוון הסופר – או בקצרה היא צריכה לרגש.
זה נכון לגבי ספרות Fiction באשר היא – למעשה זה נכון לגבי כל צורת אמנות.
בעצם, יש לי בעייה דומה גם אם המוזיקה של אריק ברמן.
ברמן שייך לקבוצת היוצרים המוזיקליים המכונה "קבוצת רימון" – קבוצה הזוכה כיום לליטוף מופרז מצד כל ערוצי התקשורת. בכלל, זה נהיה לאחרונה מאוד פופולארי לשווק לנו זמרים ויוצרים בקבוצות – כשהדוגמה הבולטת ביותר לכך היא כמובן "יוצאי כוכב נולד" – קבוצת זמרים סוג ב' ויוצרים סוג ג' דוגמת הראל סקעת, יהודה סעדו וכמובן המגה-סלב מיס נינט. לעומתה, קבוצת רימון היא בחינת "כוכב נולד לאניני טעם" – ובאמת באופן אישי אני חושב שקרן פלס ואיה כורם הן יוצרות מוכשרות, מירי מסיקה היא מבצעת מצוינת (אם כי שיקול הדעת שלה בבחירת השירים מוטל בספק), ואיתי פרל .... (מי זה בכלל איתי פרל? לדעתי הוא לא קיים בכלל – המצאה שיווקית שנועדה לתת נפח גדול יותר לחבורה). הבעיה שלי אם כן היא לא עם הפרסונות עצמן אלא עם הדרך בה מכונת יחסי הציבור המשומנת שלהם בחרה לשווק לנו אותם – מעין עסקת חבילה במבצע – קנה שמפו וקבל קונידישנר חינם – קנה איה כורם וקיבל חינם שיר שכתב אריק ברמן, חבר טוב של איתי פרל ששוכב עם קרן פלס ,וכולם, ללא יוצא מן הכלל, אוהבים לכתוב שירים למירי מסיקה, חברה מאוד טובה של .... קרן פלס.
ובתוך אחוות המוסיקאים "הנוגעת ללב" הזו מתקיים משחק תפקידים מתוזמר היטב, בו כל שחקן מבצע את תפקידו בדיוק רב למען המשך קיום ההרמוניה הקבוצתית. כחלק ממשחק זה, זכה אריק ברמן לתפקיד כותב השירים השר את שיריו, the singing songwriter"" אותו נווד מודרני חמוש במחברת, עט וגיטרה אקוסטית, דוגמת בוב דילן וליאונרד כהן. אבל דילן וכהן לא ניסו לחקות אף-אחד, הם כתבו ושרו מתוך הדחף הפנימי של האמנות וע"י כך יצרו את האקסמפלר שמצדיק את קיומו של אריק ברמן – וזה מה שהעניק להם את האותנטיות, זו שחסרה כל-כך בשיריו של ברמן. זוכרים את אותה חוויה אסתטית שדיברתי עליה? אצלי היא בדר"כ מתבטאת בצורת צמרמורת בגו, והיא יכולה לקרות כשליאונרד כהן שר על הבגידה של אחיו בו בשיר "Famous Blue Raincoat", או שלו ריד מספר על קרוליין המוכה שלוקחת ספיד ותוהה אם החיים לא אמורים להיות קצת יותר מזה. אבל הכתיבה של ברמן, שנונה ככל שתהא, אינה מסוגלת לפרוץ אל העומק הרגשי הזה והיא נשארת לה מתחכמת מדי, אינטלקטואלית מדי ובעיקר משקיפה מן הצד – וזה לא שאי אפשר לכתוב יותר בימינו שירה אותנטית, קחו לדוגמה את סולן Sliver Jews - דיוויד ברמן (לא – אין קשר משפחתי).
אבל רגע .... רציתי בכלל לכתוב על רון לשם-
נזכיר רק לדוגמה את מה שאמור להיות רגע השיא של הספר – מותו של יונתן שפיצר. יש לי שתי הערות ביקורתיות כלפי האפיזודה הזו. הראשונה קשורה לבניית דמותו של שפיצר - למראית עין, רון לשם בונה את כל העלילה לקראת מוות זה שמצויין כבר בדפיו הראשונים של הספר. לשם כך הוא נוקט טקטיקה של הסתרה מכוונת באמצעות ציון חברי הצוות בשם משפחתם בלבד, וחושף ממש רק ברגע האמת את השם הפרטי – טוב ויפה. הבעייה היא שהוא כלל לא מתחזק את דמותו של שפיצר לאורך הסיפור, ולא מאפשר את ההיקשרות הרגשית אליו שהיא כל-כך חיונית ליצירת האפקט הרגשי במותו. במקום זאת, שפיצר טובע בים הדמויות השטוחות והבנאליות שבאמצעותן מנציח לשם את הסטראוטיפים של אחוות הלוחמים והיחידה הקרבית. רק בפרק הקודם לפרק מותו של שפיצר, נזכר לשם לייצר איזו זוווית אנושית לדמותו (בשיחה בינו לבין לירז (ארז) במלון הצפון), אבל זה כבר מעט מדי, מאוחר מדי. והתוצאה – מותו חולף על פני הקורא באדישות הגובלת בשיעמום, ללא האפקט המזעזע הנדרש.
ההערה השנייה קשורה לנסיון של לשם לייצר אווירה של תיאטרון אבסורד, דרך תיאור חיפושי הצוות אחר ראשו של שפיצר שנערף ממנו בפגיעה של הטיל בוואדיות העולות לבופור. ושוב, גם כאן נוצר אצל הקורא דיסוננס בין הציפייה השקופה של הסופר לזעזע את קוראיו לבין תחושת חוסר העניין שנוצרת אצלם בפועל – דיסוננס, המתקשר גם כאן בעיני לתחושת חוסר האותנטיות של היצירה. השוו זאת למשל לספר אנטי-מלחמתי אחר – "מילכוד 22" (עד כמה שעצם רעיון ההשוואה עצמו גובל כמעט בחילול הקודש), בסצנה בו יוסריאן מטפל בלהט בפציעתו של סנאודן, ולא מבין מדוע חום גופו של זה ממשיך לרדת, עד שהוא מגלה לתדהמתו שבזמן שהוא מתאמץ כל-כך לחבוש את רגלו, שלולית גדלה של דם הולכת ומתפשטת באיזור בטנו, ורועד מפחד הוא פותח את כפתורי חולצתו של הפצוע ולעיניו נגלים להם שפוכים מעיו של סנאודן, שמגלים ליוסריאן את הסוד הנורא, שאדם הוא לא יותר מאשר חומר – דליק, נשרף בקלות, מתכלה, פסולת אורגנית – והקורא, שלאורך העלילה רוכך באמצעות הומור שחור, נזרק חסר-הגנה לתוך הים העמוק של הדיכאון שמקורו בחוסר התכלית שבמלחמה.
אבל אני מניח שלא מלמדים את ג'וזף הלר או את בוב דילן בקורסים לטכנאות כתיבה; מה אני אגיד לכם – אולי אני טועה, אבל אלא אם ברמן או רון לשם יבצעו קפיצה משמעותית קדימה בספר/אלבום הבא שלהם, התחזית שלי היא שדי במהרה התקשרות תאבד בהם עניין ובעקבותיה גם הקהל, ואולי עוד 5 שנים ישמיע איזה מגיש בגלגל"צ שיר שיישמע לנו קצת מוכר, ואנו נאמץ את מצחנו ונפטיר – "קראו לו אריק או רון? מוזר, אני לא מצליח לזכור..."
בראד
