על אף ההחלטות המשפטיות במקרי קצב ורמון, אל להם לשבועיים האחרונים להירשם כניצחון לפמיניזם ולשחרור האישה. נכון הוא שיש חשיבות רבה בהחלטות אלו לגבי תחימת הגבולות ביחסי עובדת-מעביד, אולם יותר מכל המחישו האירועים האחרונים עד כמה עודנו מפגרים כחברה בכל סוגיית הליברליזם המיני. כוחם של אירועים מסוג זה הוא שהם מציפים מעל פני השטח את הלכי הרוח, אם בתקשורת ואם בציבור, מבעד לכל אג'נדה ליברלית כזו או אחרת שקל לנו להסתתר מאחוריה בימים אחרים.
ראוי לציין למען ההגינות שמעשיו של קצב חמורים לעין שיעור מאלו של רמון, ועם זאת ניתן למתוח קו מקשר בין הרמוניזם לקצביזם כשבמרכזו היא הקלות הבלתי-נסבלת בה ניתן להם לממש את הרפתקותיהם המיניות. בראש ובראשונה משקפים מקרים אלו (בדומה למקרה איציק מרדכי 6 שנים לפני) את התרבות השוביניסטית השלטת במנגנוני השררה של החברה הישראלית, תרבות המאפשרת לגברים נפוחים בכרסים ובחשיבות עצמית לפזר את זרעם או רירם בכח על עלמות החן הנועדו לשרתם ולהעריצם, כאילו היו אלו מתנת האל עצמו למין הנשי כולו. ועל כל ההבדלים בין שני המקרים, בכל הקשור להשתלשלות העניינים מדבר העבירה עצמו רב הדומה על השונה: ההכחשה הגורפת מלאת היהירות של הנאשמים, ההכפשה ונסיונות הרמיזה כלפי התובעות ועד פסיקת בית-המשפט עצמו (או לפחות, זו הצפויה במקרהו של קצב) עד-כדי שמקרה קצב נראה כמו גירסת טורבו של מקרה רמון – פה מעשה מגונה, שם אונס. אחת ה' השנייה א'. זו רק זנזונת וההיא כבר זונה מקצועית....
במיוחד בלטה באופן מטריד הצורה בו בחרה התקשורת (וככל הנראה גם הציבור) להתעסק בענינים טפלים על חשבון העיסוק בעניין המרכזי – והוא חומרת העבירות וסבלן של הקורבנות. נראה שרוב אנשי-הציבור והעיתונים (ובינהם גם נציגות מובהקות של המגזר הנשי, כגון יולי תמיר ושלי יחימוביץ) הזדעזעו בעיקר מן הפגיעה בכבוד מוסד הנשיאות. מנסיונות לשכנע את הנשיא להדיר רגליו מאירועים ממלכתיים ועד כדי יוזמות להסיר את תמונתו מבתי-הספר; מעט מאוד דובר על חומרת העבירה עצמה ועל הגורמים החברתיים שאיפשרו אותה; על מסע ההכפשה השקרי והמכוער שנוהל בידי בכירי עו"ד של המדינה או אפילו בעניין מתבקש על הדעת, כמו האם אדם שעננת חשד של אונס (כן.. סדרתי ..) מרחפת מעל ראשו, בטוח שיסתובב חופשי בציבור, גם אם הוא נשיא המדינה עצמו.
ועם זאת, מבחינות רבות המקרה של חיים רמון מטריד יותר, ובעיקר על רקע החיבוק האמיץ שלה זכה מהתקשורת. לא לחלוטין בלתי-סביר להניח שלפחות בהקשר הזה יש יסוד לטענותיו של קצב בדבר קיפוח עדתי (לא שזה יכול באיזושהי צורה להתפרש כנסיבות מקלות לזכותו); קל יותר להזדהות עם מלח-הארץ החייכן והמחבק שמעד לו בחיבוק אחד אינטימי מדי מאשר עם המזרחי הפרימיטיבי שהסתנן לו לבית הנשיא והפך אותו לבסיס הפעולה של סטיותיו המיניות; אך דווקא בלגיטימציה הציבורית הכללית שקיבל רמון (כולל מלוחמות זכויות נשים נאורות כשולמית אלוני) קיים היסוד ההרסני, זה המאיים להנציח את האיזור האפור, בו מותר לבוס המזדקן, חביב ו"חבקן" כלל שיהיה, להדביק בוסות לעלמות החן המהדסות במשרדו. ואם זה מה שקורה לאור יום בלשכתו של שר המשפטים, צא ולמד מה נעשה מאחרוי דלתות סגורות באלפי הלשכות של מנכ"לים למינהם.
נכון פעל בית המשפט שפסק בתיק זה בצורה שאינה מתפרשת לשני פנים; כל החוששים למות הפלירט וה- small talk שבינו לבינה, ראוי שירעננו את הבנותיהם בנושא חוק הטרדה מינית. יש מן המגוחך בכל המקטרגים על חוסר המידתיות במחיר האישי שמשלם רמון; לא בית-המשפט קבע את גובה המחיר (הרי לא ניתן עדין גזר הדין), אלא רק הרשיע את רמון בדבר עבירה, שלפחות אם מקבלים את העובדות כאמיתות, מעטים יחלקו שאינה תואמת את המעשים. אפשר לטעון (אם כי גם על זה אפשר להתווכח) שאם פועל בניין היה מואשם בעבירה מגונה ובשל כך מאבד את מקום עבודתו הרי שהיה משלם מחיר קל יותר, אבל אני מניח שזה מסוג הדברים שצריך להביא בחשבון מי שיש לו יותר מה להפסיד, אין לזה דבר וחצי דבר עם עצם החלטת בית המשפט.
אבל למרבה הצער, לבית-המשפט יש כוח מוגבל בלבד ליצור בפסיקותיו את ההתנהגות הנורמטיבית; ע"מ לצרוב בתודעה של הבריות את גבולות המותר והאסור נדרש תהליך רחב יותר של חינוך והסברה שהאחריות עליו מוטלת על בית-המשפט, התקשורת, אנשי הרוח כאחד וכן על האזרח עצמו בהתנהגותו היומיומית.
קצב כנראה בדרכו לכלא, רמון ייאלץ להתנחם במשכורת שמנה במגזר הפרטי – אך למרות הכול, תקרת הזכוכית נראית לה גבוהה מתמיד.
בראד
